חודש: יוני 2007

בעקבות שרשור התגובות עם דב, עלתה השאלה הבאה:
למה אין גוף אובייקטיבי שבודק בשיטתיות (בצורה אוטומטית) את ספקי האינטרנט הגדולים בארץ וחושף נתונים סטטיסטיים על מהירות התקשורת של הספקים השונים?

גוף כזה יבדוק, עבור כל ספק אינטרנט, מספר רב של פעמים ביום (אולי כל שעה) את הדברים הבאים:
מדידת מהירות הורדת קובץ משרתים מהירים בארץ ובעולם.
מדידת מהירות שליחת קובץ אל שרתים מהירים בארץ ובעולם.
מדידת זמני פינגים אל שרתים מהירים בארץ ובעולם.
מדידת זמן הורדת קובץ פופולארי בפרוטוקול ביט-טורנט (הנקודה הזו קצת בעייתית, צריך קובץ קבוע שישאר בזמינות גבוהה כל הזמן).
בנוסף, אפשר לכלול גם בדיקות זמינות של השרותים של חברות האינטרנט עצמן, למשל שרתי הDNS, הדואר והפרוקסי שלהם.

הנתונים יאספו לבסיס נתונים, ותתאפשר גישה אליהם דרך האינטרנט.
בדף הראשי יהיה שקלול של התוצאות ב30 הימים האחרונים, כך שכל משתמש יוכל לדעת מי ספק האינטרנט שהיה הכי מהיר בתקופה הזו, אבל משתמשים מתקדמים יוכלו לגשת לנתונים המפורטים אם ירצו:
למשל גרפים שמשווים בין הספקים השונים בכל קטגוריה על פני כל שעות היום או גראפיים שבועיים, חודשיים ושנתיים.

היתרונות של המערכת די ברורים: משתמשים שרוצים לבחור ספק אינטרנט יוכלו לבחור את הספק המהיר ולא להתסמך על דיעות לא מבוססות של חברים.
דבר כזה יצור לחץ על ספקי האינטרנט לקנות מספיק רוחב פס כדי לא לבלוט לרעה וכדי לא להצטייר כמו שמשקרים ללקוחות שלהם.

עלויות:
1. עלויות חומרה ראשונית: להערכתי כ6000-7000 שקלים.
2. עלויות תקשורת, תלוי במספק הספקים שיבדקו ובחבילה שתבדק. אם נניח בדיקה של החבילה הסטנדרטית במהירות 1.5 מגהביט על גבי תשתית ADSL, מדובר בסדר גודל של לא יותר מ150 שקל לחודש לכל ספק אינטרנט (כולל התשתית). אם נבדוק את שלושת ספקיות האינטרנט הגדולות נגיע לכ450 שקל בחודש עבור תקשורת לצרכי בדיקה.
אפשר להוזיל על ידי שימוש באותו חיבור ADSL לכל הספקים, אבל אז לא יהיה אפשר לבצע בדיקות תקשורת בין הספקים עצמם.
בנוסף, יהיה צורך באירוח של השרת (לא משנה אצל איזה ספק, כי הבדיקה תתבצע דרך הADSL ולא דרך הקו המהיר), להערכתי מדובר בעוד כ500-400 שקל בחודש. אפשר להוזיל את העלות הזו משמעותית על ידי שימוש בשרת Shared hosting שיכול לשבת אפילו בחו"ל ושיקבל נתונים מהשרת הבודק שישב בארץ).

הבעיה המרכזית היא של מימון, בנוסף, מי שמפעיל את המערכת צריך להיות אובייקטיבי, מכאן שאסור שהיא תהיה במימון של ספקי האינטרנט עצמם.
איגוד האינטרנט הישראלי בהחלט יכול להיות הגוף שיתחזק ויממן את המערכת: דבר כזה נופל בתחום האחריות שלו, והוא נתפס כאובייקטיבי.

עידן מאנקדוטות כותב שאולי הגיע הזמן לתמחר אחרת את הגישה לרשת, בטענה שרוב פס הוא משאב מוגבל, ושלא יתכן שכמות קטנה של משתמשים שמנצלים את רוחב הפס שלהם ב100% יפגעו בכל שאר המשתמשים.
זה נשמע הגיוני, אבל למעשה רוחב פס הוא לא משאב מוגבל.
רוב פס אפשר לייצר, יש מאין.
זה לא מים או קרקע שלא משנה מה תעשה, הכמות שלהם סופית.
הטכנולוגיה של העברת נתונים במהירות גבוהה מתקדמת כל הזמן. חיפוש זריז העלה את זה.
ברגע שרוב הפס של המייל האחרון קפץ מ33.6 קילוביט ל1500 קילוביט (או הרבה יותר), אין ברירה אלה לשדרג את שאר התשתית בהתאם.
מאז ומעולם ספקי שירות האינטרנט עובדים על שיטת הoverbooking, מתוך הנחה מוצדקת – שרוב המשתמשים לא ישתמשו בכל רוחב הפס כל הזמן.
יש איזה שהוא מקדם, נקרא לו U, שלפיו אפשר להעריך מה תהיה צריכת רוחב הפס של משתמשים שמנויים לסך הכל של Y ג'יגה בייטים לשניה.
(זה לא כל כך פשוט, כי משתמשים שמנויים על החבילות המהירות נוטים לנצל את רוחב הפס בצורה יותר מלאה, וכמובן שיש שעות יותר עמוסות מאחרות).
הפריחה של שיתוף הקבצים משנה את התמונה, ואותו U משתנה איתה.
חברות אינטרנט שמתמהמהות בקניית עוד רוחב פס כך שיעמדו בU הנוכחי גורמות לפגיעה בכל המשתמשים שלהן.
אבל האשמים בפגיעה באיכות השירות הם לא אותם משתמשים "אגרסיביים" שבסך הכל משתמשים במשאב עליו הם שילמו, אלא ספקי שירות האינטרנט שלא דאגו למספיק רוחב פס שיוכל לשרת את המשתמשים שלהם ברמות הצריכה הנוכחיות.