פוסט אמיתי!

בלי ששמתי לב עברה לה שנה בלי אף פוסט, ואפילו פישלתי עם הרשימה המקושרת.
מה שאומר שהיא נשברה, ולא תחודש (כבר רמאות, אבל נניח).

יש את העניין הזה, שככל שעובר יותר זמן בלי פוסט – יותר קשה לכתוב פוסט חדש.
וזה מוזר, כי בשנה האחרונה היו לי כל כך הרבה שינויים בחיים שיספקו לפוסטים לארבעה בלוגים.
הבעיה היא, וזה תירוץ כמובן – שבגלל כל השינויים האלו לא היה לי זמן ידה ידה לכתוב פוסטים. כן.

טוב, אז במקום לכתוב 100 פוסטים בחודש (ובאמת אין לי זמן לזה, ובטח גם לשניים שעדיין קוראים פה אין זמן לקרוא אותם), אני אנסה לכתוב פוסט אחד שמסכם את הכל הכל.
הכל הכל חוץ ממה ששכחתי, או שסתם לא בא לי להזכיר.

הפוסט הזה לא יהיה מפורט, כי אין לי שלוש שעות – במקום זאת, אני אנסה לכתוב רשימה של דברים גדולים שקרו בשנה האחרונה.
תרגישו חופשי להתעניין ולבקש פוסטי המשך על נושאים מסויימים אם הם מעניינים אתכם במיוחד.

אחרי ההקדמה הזו, נתחיל במלאכה:
אולי השינוי הכי גדול בחיים שלי, הוא שעברתי לארצות הברית.
"מה? מתי? למה??" אני שומע אתכם צועקים, או אולי לא – כי שניכם בעצם מכירים אותי במציאות וכבר יודעים את כל זה.
אבל נעמיד פנים לרגע שלא.
התשובה היא פייסבוק, שקנו את פייס.קום לפני כמה חודשים, והעבירו את רוב העובדים – ואני ביניהם – למטה הראשי במנלו פארק בקליפורניה החמימה (שדי קרירה בשבוע האחרון).
קיבלתי סכום נאה בעקבות הרכישה, אבל אני עדיין צריך ורוצה להמשיך לעבוד.

אז הנה שני נושאים גדולים לפוסטי המשך או לסדרה של כאלו, או לכלום בעצם:
1. ארצות הברית? קליפורניה? איך זה?
2. פייסבוק? איך שם? פגשת את צוקרברג? טעים שם?

נמשיך.
התחתנתי, עם רובוט. בשם סוניה – רובוסוניה, ועכשיו אנחנו חורשים את אמריקה (מחר לאס וגאס, ברצינות).
אז זה הנושא השלישי:
3. רובוסוניה? מתי? למה וכמה. התחתנתם בפראג? למה? איך היה?

הלאה, קניתי מחשב חדש, ולא בסתם מחשב עסקינן, אלא בתת תפלצת מסוג מפלצתי במיוחד, מספיק לומר שהוא עלה 4300 – ולא, מדובר בדולרים ולא בשקלים.
נושא רביעי:
4. תפלץ? כמה זכרון? יש לך SSD? איזה גודל המסך?! כמה גיגה הרץ המעבד ואיזה מקלדת יש לך? (וכו').

הלאה נמשיכה:
כדי להגיע לפייסבוק צריך אוטו, אז קניתי. הוא מגניב במיוחד, ועולה בארץ פי שתיים לפחות כמובן. אני ארמוז שמדובר בB.M.W סדרה 1 עם גג נפתח, אבל אני לא אפרט מעבר לזה בינתיים.
אז הנושא הבא :
5. אוטו מגניב? תראה תמונה! באיזה מהירות הוא נוסע? יש לו גלגל ספייר??

הלאה הלאה נמשיכה:
אחד היתרונות בלהיות בארצות הברית הוא, ובכן – שהרבה דברים קורים פה.
למה הכוונה? אני יושב וצופה לי בGSL לתומי (תחרות סטארקרפט קוריאנית), ופתאום הקאסטר אומר שהגמר יהיה בלאס וגאס.
האוזניים שלי נעמדו, ותוך כמה ימים קניתי כרטיס טיסה, והייתי באירוע של הגמר בסוף שבוע ארוך מלא בסטארקרפט וקצת הימורים בלאס וגאס. (כן, פעמיים לאס וגאס בתוך שבועיים).
היה פיצןץ.

6. יש לך עוד דברים מגניבים לספר על סטארקפט? אתה משחק בליגה של פייסבוק בטורניר AHGL?

טוב, לנושא הבא:
מחשבים זה מגניב, אבל הבן אדם צריך גם מקרן כדי להרגיש שלם עם עצמו. עדיין אין לי מקרן, וגם לא טלוויזיה. אבל אני זומם לקנות מקרן איכות בקרוב.
נכון לכרגע אני חושב על המקרן 5020UBe של אפסון שנשמע ממש טוב על הנייר.
7. מקרן? למה לא טלווזיה? איך המקרן החדש?

טוב, זה מספיק לעכשיו, ואולי פוסט זה ממש מסמן את תחילתו של עידן שבו אני אכתוב יותר מפוסט בשנה :).

Skyrim

לפני חמש וחצי שנים (ואו) כתבתי פוסט משוויץ על שדרוג שביצעתי כדי לשחק בOblivion.
מאז ביטים רבים זרמו בריישת, וממש עכשיו אני מתחיל את הPre-load של Skyrim בסטים.
סקיירים הוא המשחק הבא בסדרה של The elder's scrolls, ולפי כל הסימנים הוא יהיה מדהים.

המשחק ישוחרר בעוד יום וחצי, יאי!

Battleship operational

בעוד שעתיים ועשר דקות אני אשים את ידי המזיעות על סאטרקרפט 2, גרסאת האספנים.
גרסאת האספנים כוללת כמה דברים שגורמים להשקעה להשתלם:

  • DVD על עשיית המשחק : המשחק עלה 100 מיליון דולר, מגיע לו Making of.
  • סאונד טראק של המשחק.
  • דיסק על מפתח של שני ג'יגה בצורת הדסקית (Dog tag) של גים (This is Jimmy) ריינור, שמכיל את סטארקראפט ואת ברוד-וואר. (המשחק המקורי וההרחבה).
  • ספר של 176 עמודים של ארט-וורק של המשחק
  • קומיקס של סטארקרפט 0 (מה היה לפני המשחק הראשון).

ועוד כמה בונוסים.

אה, וכמובן – סטארקרפט 2 – כנפי החופש.

נ.ב: לפני שבוע קניתי מניות של אקטיוויז'ן בליזארד (לקראת ההשקה של SC2), בינתיים אני מורווח 7-8%, אז בעצם אני משקיע פה בעצמי. 🙂

אל תתקשרו.

טריילר רשמי:

קצת גיימפליי:

אי הקופים 2, נקמתו של ליצ'אק

אחד המשחקים הנוסטלגיים ביותר אי פעם הוא אי הקופים 2 – נקמתו של ליצ'אק, ולפני כשבועיים לוקאס ארטס שחררה גרסא מחודשת שלו, עם גרפיקה ראויה וסאונד ומוסיקה מחודשים.
זה המשחק השני בסדרה שהם מחדשים, כשהראשון היה כמובן הסוד של אי הקופים. שני המשחקים זמינים תמורת 10$ כל אחד בסטים (שניהם שווים כל סנט!)

מה שמגניב פה שזה בעצם המשחק הישן, אבל בדיוק – בעטיפה מחודשת. למעשה, המשחק הישן מסתתר שם בפנים ואם תלחצו על F1 בזמן המשחק, הגרפיקה הממשק והסאונד יעברו להיות אלו של המשחק מ91 (!).
תוספת חדשה היא הערות של המפתחים לגבי סצנות מסויימות במשחק, זה מרגיש ממש כמו איזה פודקאסט על מונקי איילנד, מאוד לא רשמי ומשעשע.

הנה הטריילר (שנראה טיפה יותר מרשים מהדבר האמיתי, אבל עדיין משעשע):

והנה קצת גיימפליי:

מחכה בקוצר רוח לרימייק של האורגים ומי יודע, אולי אפילו יומו של הטנטקל?

Dragon age : Origins

דרגון אייג' הוא משחק RPG לשחקן יחיד, עם עומק דמויות ועלילה באמת יוצא דופן.
כמו בכל המשחקים מסוג זה, המשחק מתחיל ביצירה של הדמות הראשית.
BioWare החליטו לא להשתמש בחוקי הAD&D המקובלים, אז למרות שהעניינים די מוכרים הם מספיק שונים כדי שיהיה מעניין.
אפשר לבחור אחד משלושה גזעים:בני אדם, אלפים או גמדים, ואחד משלושה מקצועות :לוחם, קוסם או גנב (המגבלה היחידה היא שגמד לא יכול להיות קוסם).
למרות שאין מה לדאוג, לכל אחד משלושת המקצועות הראשיים יש ארבעה התמחויות אפשריות, מתוכם תוכלו לבחור שתיים במהלך המשחק.
המשחק מתחיל באחד משישה פתיחות שנקבעת לפי המקצוע או הגזע של השחקן. בסוף סיפור הרקע העלילות מתלכדות.
הסיפור הכללי הוא ששוב כוחות השחור מאיימים להשמיד את הכל, ואתם מצטרפים למסדר בשם השומרים האפורים (Grey Wardens) שנלחמים
בכוחות השחור (Darkspawn) כל כמה מאות שנים מחדש.
מהר מאוד דברים משתבשים והופכים למאוד נואשים עבור השומרים האפורים.

יש במשחק עשרות שעות של דיאלוגים, שמוקראים על ידי שחקנים מקצועיים ולא ובדרך כלל מאוד מעניינים.
אתם מסתובבים בעולם של פרלדן בקבוצה של עד ארבעה חברים.
בדומה למערכת הקרב של באלדר'ס גייט, אפשר לעצור את הקרב בכל רגע ולחלק הוראות לשחקנים, אבל הם עצמאיים ואם לא תגידו להם מה לעשות הם כבר יחליטו לבד.
דבר חדש הוא שאפשר להגדיר מערכת חוקים טקטיים לפיה הדמויות פועלות כאשר אתם לא שולטים בהם ישירות. השליטה יכולה להיות כללית כמו למשל להגדיר שקוסם מסויים יהיה על תקן מרפא ולוחם מסויים יעדיף לתקוף מרחוק (חץ וקשת למשל) או ממש להכנס להגדרות מפורטות של מה לעשות כשתנאי מסויים מתקיים, למשל :
אם הכוח שלך יורד מתחת ל50% תשתה שיקוי כוח או אם השחקן הראשי מותקף, תגן עליו וכו'
כמובן, עם הזמן הדמויות עולות בדרגות ומקבלות נקודות שאתם יכולים להשקיע ביכולות שונות.

בניגוד לרוב המשחקים מסוג זה שבו הבחירות של השחקן רק מקדמות עלילה לינארית פה את רוב המשימות הראשיות אפשר לגמור בשתיים או יותר צורות שונות משמעותית.
ההחלטות שלכם יקבעו את היחס של חברי הקבוצה אליכם, ומה יהיה בהמשך המשחק.
למשל, בשלב מסוים אחד מחברי הקבוצה שאספתי בדרך שלי תקף אותי כי הוא החליט שבמקום להתרכז במשימה הראשית וללכת להדביר את הרוע אני מתרוצץ בכל מני מקומות שלא קשורים לדעתו.
נלחמנו באחד על אחד, ואחרי שהבסתי אותו וזכיתי מחדש בכבוד שלו החלטתי להרשות לו להשאר.
אם תהיו ביחסים טובים עם החברים בקבוצה, תקבלו מהם קווסטים שקשורים לרקע שלהם.
המשחק רחב יריעה במיוחד, ומושקע מאוד לכל האורך. להערכתי יש בו בין 50 ל100 שעות משחק (תלוי כמה אתם סוטים מהעלילה הראשית), שלא כוללים משחק כדמות אחרת עם מצפן מוסרי שונה (לגמרי שווה לשחק את המשחק שוב הפעם כדמות חסרת מוסר שעושה מה שטוב לה ולמעשה התחלתי בדיוק בזה אחרי שסיימתי את המשחק).

אני חייב להזהיר:
המשחק שואב אתכם לתוכו, ורוב הסיכויים הם שאחרי שתתחילו, לא תוכלו להפסיק לשחק עד הסוף (המר?).
חוץ מהכמות האדירה של תוכן שיש במשחק הזה, BioWare שיחררו איתו ערכה ליצירת תוכן נוסף, ובנוסף משחררים חבילות נוספות בתשלום כתוכן להורדה מתוך המשחק. למשל, לפני כמה ימים הם שחררו פרק נוסף ב$5.
אם יש משחק ששווה קניה השנה, זה המשחק.

ההיסטוריה של הבייט

בהתחלה היה XT, ובXT שני כונני 5 ורבע אינץ' שקראו דיסקטים גמישים – כמו שנאמר, פלופיס.
ובפלופי 360K בלבד, 180K בכל צד.
באותה תקופה מערכת הפעלה שלמה, דוס (2.0 היא הגרסא הראשונה שאני זוכר) נכנסה בכזה דיסקט, יחד עם אוסף תוכניות שימושיות:
format, diskcopy,chkdsk,edlin,attrib ועוד.
היו גם דיסקטים קטנים של 720K, אבל הם היו פחות נפוצים.

חלק מהמשחקים באותה תקופה הגיעו בלי מערכת הפעלה, ועשו BOOT ישירות לתוך המשחק.
חלק הגיעו עם קבצי המערכת של דוס, בדיוק מספיק כדי להעלות דוס ואז את המשחק.
בימים האלו לא היה נדיר לראות דיסקט 360K שמתהדר בכיתוב "10 משחקים", רובם גרועים במיוחד – אבל פה ושם היו פנינות כמו ציפור קופצת או דיגר.

בהמשך הופעו משחקים שתפסו דיסקט שלם, ולא עבר הרבה זמן והופיעו משחקים שתפסו שני דיסקטים של 360K, למשל הנסיך הפרסי או דאבל דרגון.
באותם ימים התחלתי ללמוד איך משמשים בדוס, ואיך מקלקלים דברים. למשך, הידעתם שאם מוחקים את כל הקבצים המיותרים ממשחק (הכל חוץ מקובץ הEXE) כדי לעשות מקום לעוד משחקים הוא מפסיק לעבוד? 🙂

אני חושב שהמשחקים הראשונים שפרצו את מחסום שני הדיסקים היו קווסטים של סיירה. אם אני זוכר טוב, קינג'ס קווסט 4 כבר הכיל איזה 4 דיסקטים.

עברו כמה שנים, והופיע מחשב חדש: ה286, עם כונני דיסקטים מרשימים – 1.2 מגה ו1.44 מגה.
כמו כמה וכמה דיסקטים של 360K.
מהר מאוד משחקים התחילו לתפוס יותר ויותר מקום, רובין הוד של סיירה למשל, תפס כ7 דיסקטים של 1.2!
דיסקטים היו אחת המדיות הכי לא אמינות בהיסטוריה. והם היו גם יקרים מאוד. 10 דיסקטים של NASHUA שנחשבה חברה איכותית מאוד עלו כ80 שקל, ואני מדבר על 80 שקל בימים שבהם השקל היה שקל.
בנוסף, דיסקטים נטו לצבור סקטורים רעים במשך הזמן, בגלל טביעות אצבעות, אבק וסתם איכות ירודה של המשטח המגנטי שעטף אותם. מכוון שהם היו כל כך יקרים, אנשים נטו לשמור דיסקטים למשך שנים, וברור שזה גרם לכך שחלק גדול מהדיסקטים של אנשים היו דפוקים.
לא שזה הפריע להם להעתיק כמו מטורפים.
אני זוכר שהייתי הולך לחברים עם שקיות מלאות דיסקטים, וחוזר עם דיסקטים קצת יותר כבדים :).
עוד שיטה להעתיק היתה לשלוח דיסקטים בדואר לחבר מקומבן, ולקבל אותם חזרה מלאים כל טוב.
כמובן שהשיטות האלו גם עזרו להפיץ ווירוסים, שרכבו על הדיסקטים מסביב לעולם.

בסביבות 94 הסידירום התחיל לצבור תאוצה, ומשחקים שהופצו על סידים התחילו להופיע.
כל סידי מכיל כ650 מגה, שזו קפיצה משמעותית מאוד מהדיסקטים של 1.2 ו1.44 מגה שהיו נפוצים עד אז.

כמו תמיד, התעשיה מצאה מה לעשות בכל המקום הזה, וחיש מהר ראינו משחקים כמו Under a killing moon שישב על ארבעה דיסקים, ופנטסמגוריה שישב על שבעה דיסקים (!).
המשחקים האלו לא בדיוק עשו שימוש יעיל במקום :היה תוכן כפול בין הדיסקים, וקטעי הווידאו היו מכווצים בטכנולוגיה פרימיטיבית שלא כיווצה בצורה יעילה כמו קודקים מודרניים.
כמובן, לרוב האנשים לא היה צורב דיסקים, ודיסקים ריקים היו יקרים גם ככה. מצד שני, אנשים עדיין רצו לשחק במשחקים החדשים.
אז איך מעתיקים משחק של 650 מגה עם דיסקטים?
עוקפים את הבעיה על ידי הסרה של תוכן שמן ומיותר מהמשחק, בעיקר קטעי הווידאו. תעשית העתקות המשחקים התחילה לשחרר משחקים בפורמט CD-RIP, מה שאומר שאיזה האקר ישב וגילח מהמשחק מה שאפשר כדי להקטין אותו תוך שהוא מנסה לשמור על כמה שיותר משחק בפנים.
מטבע הדברים, המשחק היה פחות מהנה ככה, אבל עדיף משחק חלקי ממשחק שצריך 500 דיסקטים (נגועים בסקטורים דפוקים) כדי להעביר ממקום למקום.
בד בבד עם גדילת המשחקים, גדלו הדיסקים הקשיחים.
ההרדדיסק הראשון שלי היה בנפח 80 מגה, מה שהיה המון באותה תקופה כי לכל מי שהיה הרדיסק היה 40 מגה.
80 מגה נראה כמו אינסוף מקום כשמשחקים תופסים שניים שלושה דיסקטים של 360K, אבל הרבה פחות כשהתחילו משחקים שתופסים כמה מגה בייט כל אחד.
הדיסק הבא שלי היה 320 מגה, ואז 540, ואז 800, ואז 1.3 ג'יגה.
כל פעם נראה היה כאילו בעית המקום נפתרה.
רק נראה.

כשחלונות 95 הגיעה, כל המשחקים נכתבו עבור דוס ונראה היה כאילו אין הגיון בלהריץ משחק תחת חלונות, שזוללת משאבים.
עם הזמן יותר ויותר משחקים נכתבו לחלונות, ופחות ופחות עבור דוס והיום חלונות היא מערכת ההפעלה עם הכי הרבה משחקים.
חלונות 95 עצמה הגיעה על 13 דיסקטים של 1.2 בלבד, או על סידירום.

בסביבות 95 פורמט חדש בשם MP3 התחיל לצבור תאוצה, כל קובץ מוסיקה שלו תפס כ3-4 מגה במקום כמה עשרות קילובייטים לקובץ מסוג MOD או S3M. ההבדל הוא שMP3 נשמע כמעט בדיוק כמו המקור (טוב, בהשוואה לסטנדרטים של פעם – איכות הקידוד המקובלת היתה די נמוכה כדי לחסוך מקום).
את קובץ הMP3 הראשון שלי ניגנתי על 486DX100 (של AMD), והוא בקושי סחב אותו – כן, פעם ניגון MP3 היתה משימה שלא כל מחשב עמד בה.
הפריחה הגוברת של קבצי הMP3 יצרה צורך גדל והולך בעוד ועוד מקום, כאשר אלבום תפס בMP3 כ50-60 מגה.
כמה שנים עברו, צורבי סידירום הפכו לדבר שבשגרה, וסרטים שלמים התחילו להופיע ברשתות שיתוף הקבצים (בזמנו אי-דונקי, IRC וניוז-גרופס), סרט בפורמט ASF (קודק של מייקרוסופט באיכות מזעזעת) שקל כ300-350 מגה, וכשהופיע הקודק DivX כמעט כולם עברו אליו. סרט בDivX שוקל כ600-700 מגה, אבל האיכות בהשוואה לASF היא אסטרונומית.
עם הזמן גם מהירות העברת הקבצים גדלה, החל מימי המודמים שהעבירו קילובייטים ספורים בשניה וכלה בADSL/כבלים של ימינו שמעבירים מאות קילובייטים בשניה (ובקרוב מגה-בייטים בשניה), כמובן שכשאנשים מורידים יותר הם צריכים יותר מקום.
במשך תקופה של כמה שנים חל שיפור הדרגתי באיכות הסרטים, עד שסרט ממוצע שקל שני דיסקים (1.3 ג'יגבייט) ובשלב מסויים התחילו להופיע DVD-RIPs של סרטים/סדרות באיכות DVD במשקל של כארבעה ג'יגה לRIP.
לפני כחצי שנה פורמט בלו-ריי של סוני ניצח את הפורמט המתחרה HD-DVD של טושיבה, אני לא אכנס להבדלים הטכניים בין השניים, אבל השורה התחתונה היא שברגע שמלחמת הפורמטים הוכרעה החלה פריחה של סרטים באיכות HD מלא (1920×1080).
דיסק בלו ריי מכיל עד 50 ג'יגה בייט, ולא נדיר לראות סרטי בלו ריי שממלאים את הכל.
כמובן – 50GB לסרט זה עדיין לא מאוד פרקטי עבור רוב האנשים, והיום אפשר למצוא ברשתות שיתוף הקבצים גרסאות של סרטי בלו-ריי שקודדו מחדש בקודק H264 ושוקלים 'רק' כ8 ג'יגה לסרט בHD מלא.

היום אפשר כבר לקנות כוננים קשיחים בנפח של טרה וחצי ואפילו שני טרה, שזה יותר מפי חמש וחצי מליון מאשר אותו דיסקט 360K שהיה נפוץ כל כך לפני פחות מ20 שנה.

במבט לעתיד, ברור שלא רחוק היום שנראה מדיות איכסון של פטה-בייט (1000 טרה).
היום זה נשמע אסטרונומי, אבל גם מגה בייט,ג'יגה בייט וטרה בייט נשמעו ככה בהתחלה.
השאלה היותר מעניינת היא מה יהיו הישומים שידחפו את הצורך ביותר ויותר מקום בעתיד.

World of Goo

במהלך חיפוש אחרי המשחק הבא שלי בGamespot גיליתי את World of Goo, משחק פאזלים שקיבל את הציון המבטיח 9.
הורדתי אותו מרשת הביטורנט הקרובה לביתי (ISO פצפון של 150 מגה), התקנתי והתאהבתי במשחק.
עבר הרבה זמן מאז שראיתי משחק מקורי באמת.
המשחק הוא בעצם סימולציה פיזיקלית של ג'יפות קטנות בשם Goo, מכל מני סוגים.
המטרה, בדומה למטרה בלמינגס היא להביא כמות מסויימת של ג'יפוני גו למשאבה שמעבירה אל השלב הבא.
כדי להגיע לשם, בונים מהג'יפונים מגדלים, גשרים ומה לא.
המשחק פשוט כיף צרוף.

אחרי ששיחקתי בו רבע שעה החלטתי שהוא שווה קניה.
קפצתי לאתר של החברה המפתחת, 2dboy , גיליתי שהמשחק פותח על ידי שני חבר'ה בלבד, קייל גבלר ורון כרמל (משלנו?), שיושבים בסן פרנסיסקו.
הדבר הבא שראיתי היה שבקרוב הם ישחררו גרסא ללינוקס.
מייד זיהיתי שמדובר באתר שמריץ וורדפרס, בדיקה נוספת חשפה שהם משתמשים בפיירסטטס.
שלחתי להם אימייל עם הצעה להחלפת רשיון פיירסטטס ברשיון למשחק, אבל הבהרתי באימייל שהם יכולים להמשיך להשתמש בפיירסטטס חופשי, ושאם הם לא רוצים להחליף רשיונות אני אקנה את המשחק.
לשמחתי קייל חזר אלי והסכים מיד.
אז עכשיו יש לי עותק חוקי של המשחק, ואני ממליץ בחום לכל מי שמחפש משחק פאזלים חמוד בטירוף לקנות עותק (רק 20$).

חטאי אימפריה סולרית

אחד המשחקים עם השם הכי פיוטיים שנתקלתי בהם לאחרונה הוא Sins of a solar empire.
המשחק הוא משחק אסטרטגית חלל בזמן אמת, דו מימדי בפועל (כל העצמים נמצאים על אותו מישור) אבל תלת מימדי מבחינת תצוגה.
בדומה למשחקי אסטרטגיית חלל כמו Master of orion, בונים אימפרייה חללית, חוקרים טכנולוגיות, בונים חלליות וכו'.
המשחק הוא בזמן אמת והתצוגה דומה לתצוגה של Homeworld (למרות שHomeworld הוא יותר תלת מימדי).
ובכל זאת הוא שונה מHomeworld מאוד. בHomeworld מה שמניע את העסק הוא הקרב עם האוייב בשלב הנוכחי והשלב הוא ממוקד וקטן יחסית.
בחטאים השלבים יכולים להיות גדולים מאוד, ומה שמניע את המשחק הוא הרצון לכבוש כוכבי לכת ואסטרואידים כמה שיותר מהר.
עוד הבדל מהותי מאוד הוא שHomeworld המשחק הוא בעיקר מונחה קמפיין עלילתי, ובחטאים אין קמפיין. בהתחלה חשבתי שזה חיסרון עצום, אבל אחרי ששיחקתי במשחק ראיתי שהוא מספיק טוב וממכר גם ככה.

המפה מחולקת לשמשות, ולכל שמש כוכבי לכת.
ספינות חלל קופצות מכוכב לכת לכוכב לכת, במסלולים מוגדרים מראש (לכל פלנאטה יש 'שכנים').
star.jpg
לכל פלאנטה יש באר כבידה, כדי לקפוץ החוצה צריך לצאת ממנה (אפשר לראות בתמונה את באר הכבידה מסומנת במעגל בהיר)
sins-well-thumb.jpg

המעבר בין בין רמות הפירוט מתבצע עם גלגלת העכבר. אפשר לעבור תוך שניה ממצב של זום על ספינה זעירה למצב של תצוגה של מערכת שמש שלמה (ואולי אפילו למצב של כמה מערכות שמש, עדיין לא יצא לי לשחק במפה כל כך גדולה).
במשחקים גדולים צי החלליות שלכם יהיה גדול מאוד, למשל:

החלליות במשחק מתחלקות לכמה מחלקות:
קפיטל:
ספינות ענק, רבות עוצמה. המשחק מאפשר מספק קטן של חלליות כאלו. את הראשונה מקבלים בחינם. כל אחת נוספת עולה המון ודורשת מחקר מיוחד.
יש כמה סוגים, החל מקפיטל בתפקיד תמיכה וכלה במשמיד עולמות. כיף :).
קרוייזר:
ספינות גדולות, די חזקות, אבל לא מתקרבות לעוצמה של קפיטל. אפשר להגיע אליהם אחרי די הרבה מחקר.
פריגטה:
ספינות קטנות, רוב הצי שלכם יהיה פריגטות, לפחות בהתחלה.
קרב/מפציץ:
חלליות זעירות שלא ממש מתקיימות בזכות עצמם, אלא נוחתות על נושאת חלליות (כמו גלקטיקה), או בהאנגר שמגן על כוכב לכת.

הגרפיקה של המשחק טובה, ומה שמרשים זה הקלות של מעבר בין המצבים.
ברגע שיוצאים לרמת זום גדולה מספיק, חלליות מתחילות להעלם ובמקומם מופיע סמל בגודל קבוע, ברגע שיוצאים עוד יותר גם הפרטים של הפלאנטות נעלמות.
כדי לחסוך מעבר מתמיד בין רמות הזום, יש בצד שמאל עץ של כל האימפריה, שמאפשר ביצוע המון פעולות מכל מקום בלי לעשות זום לפלנטה או החללית הספציפית.

סך הכל, חטאי אימפריה סולרית הוא אחלה משחק.
קניתי אותו כדי לתמוך בסטארדוק (שפיתחו בעבר את Galactic civilization הזכור לטובה).

כדי לחסוך לי איתחולים לחלונות משחקים שלי, קניתי מנוי שנתי לCedega ב45$ – מחיר של משחק בודד.
Cedega מאפשר לי להריץ את Sins, ועוד הרבה משחקים ישירות על הלינוקס.
התמיכה לא מושלמת, אבל טובה מספיק כדי שהמשחק יהיה מהנה מאוד.
רוב התצלומי מסך פה נלקחו מSins שרץ על לינוקס :).

אגב,
בראד וורדל, המנכל של Stardock, כתב פוסט נחמד על זכויות הגיימר.
עוד מאמר מעניין שלו הוא על פירטיות במשחקי מחשב.
בגדול, הוא טוען שפיראטים לא יוצרים הכנסות אבודות כי מראש הם לא קונים משחקים, ושהגנה מפני העתקה אף פעם לא עוצרת את הפיראטים ורק מעצבנת את המשתמשים החוקיים.
אני חייב לציין שאת חטאים הורדתי קודם, וכשראיתי שאני אוהב אותו שילמתי לחברה על עותק דיגיטלי (שנתן לי גם סאונד טראק של המשחק – אחלה מוסיקה).
הסיבה שעשיתי את זה היא כי אני רוצה לתמוך בחברה הזו על המשחקים הטובים שהיא משחררת, ובעיקר על זה שהיא לא נלחמת בגיימרים כמו רוב החברות.