החצי הראשון – סיפור קצר

אני עיתונאי עצמאי, בדרך כלל אני מסקר התפתחויות טכנולוגיות, הייתי הראשון לסקר לא מעט טכנולוגיות שהפכו מאז לנחלת הכלל, כמו גידול במעבדה של איברים להשתלה שמותאמים גנטית למושתל, חיסון למחלת החלל – התוקפת אנשים שמבלים יותר מדי זמן בתנאי כבידה לא נורמלית, או הרובוט הראשון שהכיל מודול רגשות (אוף, הרובוט הזה היה רגשני מדי).
צברתי מוניטין לא קטן, וכבר התרגלתי שפונים אלי בבקשה לסקר כל מני רעיונות חצי בשלים, בתקווה שהפרסום ימשוך משקיעים, ככה שלא הופתעתי לקבל את האימייל.

הוא התחיל בצורה טיפוסית:

שלום,
ברשותי טכנולוגיה שתשנה את המין האנושי, ואת העולם כולו לתמיד, כ50% מהתהליך כבר בדוק ועובד, ואני והצוות קרובים לפריצת הדרך שתאפשר את ה50% הנותרים.
ביום שני הקרוב ב10:30 בבוקר יהיה ניסוי של הטכנולוגיה במעבדה שלי, ואתה רוצה להיות שם.

על החתום,
פרופסור הנס קונץ.

קצת מתנשא, חשבתי, אבל החלטתי לבדוק את העניין בכל זאת.
יצרתי קשר עם הפרופסור, כדי לקבל יותר פרטים, והוא טען, לא פחות, שהוא פיתח מכונת זמן.
הייתי ספקן, כמובן – מכונת זמן? אם יש דבר כזה, אז למה התיירים מהעתיד לא מסתובבים לנו פה בין הרגליים?
אבל הסכמתי להגיע לניסוי, אחרי הכל, אם זה אמיתי, אני באמת רוצה להיות שם, זה יכול להכניס את השם שלי לספרי ההיסטוריה.

ככל שיום שני התקרב, ההתרגשות שלי גברה. ניסיתי להקטין ציפיות, אבל הרגשתי שיש סיכוי שזה אמיתי. לבסוף, הגיע היום, וב10:00 כבר התייצבתי במעבדה של הפרופסור.
המעבדה היתה מרשימה, מבנה מאסיבי מאוד, עם כיפת בטון במרכז, שהזכירה לי כור גרעיני.
בפנים היו מכשירים שלא זיהיתי, אבל בהחלט נראו יקרים.
נראה שהוא כבר קיבל השקעה, חשבתי, מעניין ממי.
תוך כמה דקות הגיעה דמות סמכותית, הפרופסור?
"ידעתי שתבוא", הוא אמר.
עדיין מתנשא, חשבתי לעצמי, אבל זו תכונה טיפוסית לגאונים.
הפרופסור סירב לנדב פרטים, "תקבל תשובות לכל השאלות אחרי הניסוי, קצת סבלנות".

נכנסנו לחדר הניסוי,
מסביב היו כעשרה אנשים שנראו עסוקים, במרכז החדר היתה תיבה עם מסגרת מתכתית ומעטפת שקופה, אולי זכוכית.
בתוך התיבה היה שעון אנלוגי, שנראה כאילו יצא ממוזיאון, אולי הם הביאו אותו מהעבר, חשבתי לעצמי, רק חצי בצחוק.
התיבה היתה מחוברת לכמה עשרות חוטים שהובילו למכשירים מסביב.
כעשרה רחפני מצלמה רחפו מסביב לתיבה, מצלמים אותה מכל זווית (איך פספסתי את ההכרזה על הרחפנים, אני לא אסלח לעצמי!).
הפרופסור התקרב ואמר, "אנחנו הולכים להתחיל בניסוי, אני בטוח שיש לך שאלות, הכל אחרי הניסוי".
הפרופסור התקרב לתיבה, ונראה שהוא סינכרן את השעון שלו עם השעון בתיבה, הוא התרחק, ונתן וסימן משהו לאחד מאנשי הצוות, שלחץ על כמה כפתורים בלוח שמולו.
הרגשתי תנודות, שהפכו בהדרגה לצליל נמוך מאוד, שבקושי נשמע. הסתכלתי בריכוז מירבי בתיבה ובשעון שבתוכה, מחכה, מקווה, לראות אותו נעלם.
הצליל התחזק, הרגשתי אותו עמוק בבטן, בערך דקה עברה, הפרופסור סימן שוב, והצליל נחלש בהדרגה עד שהפסיק.
הפרופסור התקרב לתיבה, ושוב נראה שהוא בודק את השעונים, ואז הוא הכריז, "הצלחה!",
הצוות מחא כפיים וצהל.
חשבתי לעצמי, בטח פספסתי את זה, וחיכיתי לפרופסור, שהגיע תוך כשתי דקות.
"אז מה ראיתי פה היום", שאלתי?
"ראית את הוכחת ההיתכנות של מסע בזמן", ענה הפרופסור.
"אני לא מבין", לא קרה כלום.
"בוודאי שכן, השעון עבר קדימה בזמן, דקה שלמה!
נשאר לנו רק לפתור בעיה או שתיים, כדי שנוכל גם לשלוח חפצים אחורה בזמן".
באותו רגע החלטתי שאני מחליף מקצוע.

Facebook Comments

4 תגובות בנושא “החצי הראשון – סיפור קצר”

  1. כמובן שאני נותן לזה סיכוי.
    אני לא מבין מספיק כדי לפסול את זה.
    יש לי כמה נקודות:
    1. לא כל דבר אפשר לפתור עם סדרה של התקדמויות קטנות. לפעמים צריך פריצת דרך.
    2. גם אנשים חכמים מאבדים לפעמים את התמונה הגדולה מרוב שהם תקועים בפרטים.
    3. גם בעתיד יהיו דברים שלא נדע לעשות.

סגור לתגובות.