מחשבות, מחשבים, ושאר דברי בלע

עבר הרבה זמן מאז שהיה פה פוסט רציני, כל פעם שהיה לי על מה לכתוב זה איך שהוא התמסמס ותוייק בתיקיית האחר כך.
אז זה יהיה פוסט מוזר, מוזר מאוד אפילו – שיהיה בעצם ערמת פוסטים מרוכזים.
אולי במהלך הכתיבה של תת פוסט כזה אני אגלה שאני מעדיף שהוא יהיה בעצם פוסט שלם, אבל נראה.

שרת חדש

הגיעה התקופה הזו, שבה אני פחות מרוצה מההוסיטנג שלי ועברתי להוסיטנג חדש.

למעשה הייתי מרוצה מספיק מeSecureData (אליהם עברתי מHCOOP לפני פחות משנה וחצי).
מהירות התקשורת היתה קצת מאכזבת אבל לא היו יותר מדי תקלות.
אז למה עברתי?
במסגרת העבודה שלי בface.com (כן, אני עובד בface.com, לא חושב שיצא לי להזכיר את זה פה עד עכשיו) אני עובד מול חברת אכסון בשם CentralHost בסן דייגו, ומחזיק אצלם מספר לא מבוטל של שרתים. בשנה וחצי בשנה חצי שאני עובד שם, הייתי מאוד מרוצה מהם ומרמת התמיכה שלהם – אם כי המחיר שלהם הוא גבוה משמעותית מזה של eSecureData, לפחות למכונות החזקות שאני מחזיק שם במסגרת העבודה.
בכל אופן, יש לי יחסים מצויינים עם בעל החברה, וכששאלתי אם יש לו הצעה אלטרנטיבית שתאפשר לי להעביר את השרת שלי אליו הוא הסכים לתת לי מחשב באותו מחיר שאני מקבל בeSecureData – שזה $79 לחודש, עם יותר זכרון (4 ג’יגה במקום 2 ג’יגה), ושני הרדיסקים של 500 בתצורת רייד 1 (ראי, אם הרדיסק אחד מת לא קורה כלום ופשוט מחליפים אותו) לעומת הרדיסק אחד בלבד בשרת הישן.
העברתי בעזרתו את השרת למכונה החדשה, ולמעט שינויי הגדרות קטנים בשרת הDNS שאני מריץ, ובהגדרות הDNS ברשת הדומיינים שלי הכל פשוט עובד.
אני בטוח שיהיו עוד חבלי לידה, אבל אם אתם קוראים את זה, אתם עובדים מול השרת החדש.
אז כמו תמיד, יש לי מקום לאורחים. מי שחושב לעבור שרת למשהו יותר רציני מאיכסון משותף בגודדי שיצור קשר. (רק לאנשים שמרגישים בנוח עם SSH).

BoneCP

השתמשתי בProxool בתור Connection pool לבסיס הנתונים במשך די הרבה זמן, ועם הזמן גיליתי בעיות – שאומנם די נדירות אבל מספיק חמורות כדי שאני אחפש פתרון.
חשבתי לפתור אותן בעצמי, וגיליתי שהוא לא מתקמפל על JDK מודרני. שלחתי מייל לרשימת התפוצה שלו לגבי העניין, וחודשים עברו בלי שום תגובה ובלי הודעות נוספות.
היה ריח של פרוייקט מת באוויר, וכשנתקלתי בבעיה נוספת (100% CPU בקוד של פרוקסול לעיתים נדירות), החלטתי לחפש Connection pool אחד.
בסוף הגעתי לBoneCP שאומנם מוגדר כבטא, אבל עובד היטב – וחשוב יותר – המפתח שלו עונה לאימיילים ומתקן באגים.

טיפוסי אישיות

מי שלמד פסיכולוגיה (לא אני) מכיר את העניין הזה לעומק כנראה, אבל אני מניח שרוב הקוראים פה לא למדו פסיכולוגיה אני אכנס לעניין:
במהלך שיטוטי באינטרנט בחיפוש אחרי ספרייה לDecoding של תמונות בC או C++ (יש מילה בעברית לDecoding? פענוח? פרישה?) נתקלתי בCxImage, וראיתי בדף האודות של המפתח שהוא טוען שהאישיות שלו היא מסוג INTJ.
אני די בטוח שנתקלתי בסוג הקטלוג הזה למחלקות אישיות בעבר, אבל הפעם הסתקרנתי, אם הוא INTJ אז מה אני? וכמה הדבר הזה בכלל עובד?

התחלתי לחקור, מסתבר שמדובר במבחן פסיכומטרי שמבוסס על העבודה של קארל יאנג מ1920 ופותח על ידי קתרין קוק בריגס וביתה איזבל בריגס מיירס, והמבחן קרוי על שמן: Myers-Briggs Type Indicator או MTBI.
בגדול, הרעיון הוא שהאישיות של בני אדם נקבעת על ידי ארבעה תכונות, כאשר לכל תכונה יש שני צדדים (מוחצן – מופנם, חושב – מרגיש) וכו’, ואצל כל אחד תכונה אחת מכל זוג היא יותר דומיננטית מהשניה.

הזוגות הם:

• התנהגות – מוחצן או מפונם :  האם רוב המחשבה של האדם מופנית החוצה או פנימה
• תפיסה – חש או אינטואיטיבי : איך האדם קולט מידע חדש, האם הוא סומך יותר על תחושות פנימיות או על מידע קונקרטי
• החלטה – חושב או מרגיש : איך האדם  מבצע החלטות רציונליות בניתוח של המידע שהוא קיבל באמצעי התפיסה, האם הוא מעדיף חשיבה וניתוח לוגי או החלטה לפי הרגשה והזדהות עם המצב.
• סיגנון חיים – שיפוטי או תפיסתי : האם האדם מעדיף להשתמש בבהחלטה (חושב/מרגיש) או בתפיסה (חש/אינטואיטיבי) כשהוא מתייחס אל העולם החיצוני.

קצת מבלבל, ואולי התרגום שלי לא מאוד מדוייק (יש הרבה מאוד חומר מדוייק על זה באינטרנט).

סך הכל יש ארבע ‘ביטים’ כשלכל ביט יש שתי אפשרויות, מה שיוצר 16 קומבינציות.

מצאתי מבחן עם כ-70 שאלות כן/לא שמוצא את הטיפוס שלכם, וקיבלתי שגם אני INTJ.
קראתי קצת על INTJ, ונראה שלפחות לגבי – המבחן יצא מאוד מדוייק.

בעיית החלוקה

שוב ושוב אני נתקל בבעיה הבאה:
בהנתן קבוצת מספרים, איך מחלקים אותה לשתי קבוצות כך שסכום המספרים בכל קבוצה יהיה קרוב ככל האפשר לסכום המספרים בקבוצה השניה.
במילים אחרות, שאף קבוצה לא תהיה ‘כבדה’ הרבה יותר מהשניה בצורה שניתנת לתיקון על ידי סידור מחדש של האיברים בקבוצות.

הרחבה טבעית של השאלה הזו, היא איך מחלקים את הקבוצה לk קבוצות, לאו דווקא רק לשתיים.
הנה כמה דוגמאות למצבים שבהם אלגוריתם כזה יהיה שימושי:

דמיינו משחק מרובה משתתפים שעובד בסיבובים. בכל סיבוב יש שתי קבוצות שנלחמות אחת בשניה. חלוקה אקראית של השחקנים לשתי קבוצות תגרום למצב שבו כל השחקנים החזקים נופלים בקבוצה אחת ואז המשחק לא יהיה מהנה במיוחד לאף אחת מהקבוצות.
חלוקה אידיאלית תהיה כזו שההפרש בין סכומי היכולת בכל קבוצה יהיה נמוך (קבוצות מאוזנות). נניח שיש לנו מדד ליכולת של שחקן (יחס נצחונות/הפסדים ב20 המשחקים האחרונים, או דרגה או כל דבר אחר) נוכל להשתמש באלגוריתם חלוקה כזה כדי למצוא חלוקה טובה של הקבוצות.

דוגמא נוספת: נניח שיש לכם ערמת עבודות, וכמה מחשבים שיכולים לבצע את העבודות. איך תחלקו את העבודות בין המחשבים כך שעבודות יסתיימו בהקדם? אם אחד המחשבים יקבל את כל העבודות הכבדות אז הוא יסיים הרבה אחרי כולם, אז שוב אנחנו מחפשים חלוקה מאוזנת (הפעם לk מחשבים).

אוקיי, עכשיו שמצאנו למה פתרון לבעיה הזה יהיה שימושי, תחשבו על הבעיה ואם יש לכם פתרון נדבר עליו בתגובות.
אני אדבר על הפתרון שלי בפוסט הבא.

מכונת האיכסון שלי, להלן איירון, כבר די מוכנה.

תצורת דיסקים ומערכת הקבצים

זו התצורה הנוכחית של הZFS באיירון:

מה מעניין פה?
מערכת הקבצים של מחיצת השורש – הrpool, נמצאת על שני דיסקים (ליתר דיוק – על מחיצות של שני דיסקים), בתצורת ראי, מה שאומר שאם אחד מהם קורס, המערכת ממשיכה לעבוד. כמובן שבמצב כזה כדי להחליף את הדיסק התקול כמה שיותר מהר.

שאר המקום בשני הדיסקים הראשונים, וכל המקום בשני הדיסקים השניים הוקצה למערכת הקבצים storage, שמשמשת לאכסון, לגיבוי של מחשבים אחרים וכנראה גם כמערכת קבצים מרכזית של ספריית הבית שלי.
בהתחלה שקלתי ללכת על תצורת RAIDZ כדי לנצל כמה שיותר מקום.
הבעיה הגדולה מבחינתי עם RAIDZ היא שהדיסקים שמרכיבים את הpool צריכים להיות באותו גודל (אחרת מפסידים את המקום העודף בדיסקים הגדולים יותר).
מהסיבה הזו הלכתי על RAID10, עם שני זוגות של מירורים בנפח כולל של כ2.5 טרה בייט.
ביום שיהיה לי שם צפוף, אני אוכל לזרוק עוד צמד דיסקים פנימה ולקבל מקום נוסף מיד (בלי להזיז נתונים, להגדיל מערכות קבצים או דברים מעצבנים אחרים).

שיתוף קבצים בין מחשבים

יש לי עוד שני מחשבים, אחד מריץ רק לינוקס, ואחד מריץ לינוקס וחלונות (במכונה וירטואלית בשביל iTunes ימח שמו), ובדואל בוט בשביל משחקים.
כדי לשתף קבצים עם הלינוקסים, הגדרתי שיתוף בNFS.
את NFS פיתחו בסאן, והמימוש שלהם הוא המימוש הטוב ביותר של NFS, הבעיה היא שהמימוש של לינוקס הוא לא ממש לפי התקן, לפחות אם נאמין לשמועה הרווחת.
בזמן העברת קבצים מלינוקס לאופן-סולריס על גבי NFS נתקלתי בבעיות, ההעתקה הופסקה מעצמה בהעתקת קבצים גדולים עם שגיאה קלט/פלט סטנדרטית : די מטריד.
אחרי שווידאתי שהבעיה היא בNFS (העתקתי את הקובץ הגדול באמצעות SCP ווידאתי שהוא תקין עם md5sum) התחלתי לשחק בפרמטרים של NFS בצד הלינוקס, באיזה פרוטוקול הוא מתחבר (NFS4? NFS3? אולי אפילו NFS2 השם ישמור?), באיזה תעבורה? UDP או TCP.
בסוף גיליתי את התצורה שעובדת וגם נותנת ביצועים טובים:
NFS3 עם TCP, ועם חוצצי קבלה ושליחה בגודל 32K (בשביל הביצועים, לא היה להם השפעה על השגיאה).
השורה הרלוונטית /etc/fstab בלינוקס נראית ככה:

כדי לשתף עם חלונות השתמשתי בסמבה של גנו – אותו סמבה בדיוק שיש בלינוקס.
לאופן סולאיס של שני פתרונות לשיתוף קבצים עם חלונות: שרת CIFS שמובנה בתוך הקרנל, שמשום מה לא עבד לי טוב במיוחד, וחבילת samba סטנדרטית למדי, שעבדה הרבה יותר טוב.

גיבוייים של מכונות לינוקס

אין ספק שאיירון היא המכונה הכי עמידה שיש לי בכל מה שקשור לאכסון קבצים ועמידות לקריסת דיסקים (דיסקים קורסים, זו עובדת חיים).
מכיוון שכך, זה רק טבעי שאני ארצה לגבות של מכונות הלינוקס שלי אל איירון.
בעבר תיארתי את אסטרגיית הגיבוי שלי של מכונות לינוקס.
בגדול הרעיון הוא לבצע rsync של הקבצים הרלוונטיים, ולשלב את זה עם רוטציה של ספריות סנאפשוט בזמנים שונים. כדי למנוע בזבוז מיותר של מקום – משתמשים בhard links כך שקובץ שלא שונה מהגיבוי האחרון תופס מקום פעם אחת בלבד.
זה נחמד, אבל די מסורבל : צריך להעתיק את העץ מחדש כל פעם, ולמחוק עצים מיותרים, ובנוסף השיטה של החיסכון במקום לא מושלמת – כי קובץ ששונה רק בביט אחד יתפוס את כל המקום של הקובץ מחדש.
עם הסנאפשוטים של ZFS אפשר לעשות משהו הרבה יותר פשוט ואלגנטי, שגם יותר חסכוני במקום והרבה יותר מהיר.
הרעיון הוא פשוט לסנכרן את הספריה או הספריות הרלוונטיות מהשרת (או השרתים) אל ספריית היעד, ולקחת סנטפשוט של ZFS. כדי למנוע התפוצצות סנטפשוטים, אפשר פשוט למחוק סנאפשוטים ישנים.
כתבתי תוכנה פשוטה בשם zync שמממשת את הרעיון הזה.
כתובה בג’אווה, וקובץ ההגדרות שלה כתוב בswush, אז הוא קריא ונחמד.
הנה קובץ הגדרות לדוגמא:

zync כבר די מוכנה לדעתי, ואני מתחיל לגבות איתה את מכונות הלינוקס שלי, כולל את השרת שמריץ את הבלוג.

סך הכל, אני מאוד מרוצה מהצורה שהמערכת תופסת.
יש קשיים פה ושם, אבל שום דבר בלתי פתיר.

אזהרה:
פוסט זה מסוכן לנשים בהריון ולסובלים ממחלות לב ולסובלים מאלרגיה לפוסטים גיקיים במיוחד.

אז התוכנית היתה לקחת את לוח האם והמעבד של אותה מפלצת זוללת ביטים בדימוס ולהשמיש אותם לטובת מכונת האכסון שאני מתכנן.
כבר יש לוח אם ומעבד, אז הזמנתי מפנדה מארז Antec Titan Server, שהוא מארז נחמד לשרת ביתי, עם מקום לשש הרדיסקים (2.5″) וארבע סידירומים (5.25″, מי צריך ארבע סידירומים?)

חוץ מזה הזמנתי 4 גיגה זכרון פשוט ככל האפשר של G.Skill,   וספק כוח 400 וואט של Corsair.
כל הרדיסק צורך כ10 וואט, ואם ניקח שש הרדיסקים ונשמור נניח 100 ואט למעבד הגענו בקושי ל160 וואט, אבל אין ממש ספקים טובים בהספק נמוך מזה.
הדבר האחרון בהזמנה הוא צמד הרדיסקים של סיגייט, בנפח 1.5 טרה כ”א.

בכל אופן, גיחה ראשונה עלתה לי 2551 (כולל משלוחה).
אחרי כשבוע קיבלתי את החומרה, וישבתי להרכיב את העסק.
התקנתי את לוח האם במארז, חיברתי את הספק, תקעתי כרטיס מסך ישן שיש לי (מטרוקס G200 מ1996!), וניסיתי להדליק את המחשב – כדאי לנסות לפני שמחברים את ההרדיסקים.
כמובן – לא נדלק.
מה קרה? האם הלוח דפוק? האם חיברתי את החיבורים בין המארז ללוח האם לא כמו שצריך?
אחרי התעסקות, ונסיון להשתמש בספק כוח ישן שיש לי (שלא מכיל אף חיבור SATA) גיליתי שעם הספק הישן המחשב נדלק.
חשבתי לעצמי, בטח הספק דפוק, נחליף אותו.
יצרתי קשר עם פנדה, שלחו ספק אחר.
אחרי כמה ימים הספק הגיע ביום שישי בבוקר. נתתי לשליח את הספק הישן והמשכתי בקווסט.

חיברתי את הספק החדש, הדלקתי את המחשב ו….
כלום!
שני ספקים דפוקים? לא קונה את זה.
יש פה משהו מסריח, וזה לא הספק.נו טוב, יש עדיין את הספק הישן שכן עובד. נדבר עם פנדה ביום ראשון.
קניתי מחנות מחשבים קרובה כמה מתאמי מולקס לSATA בדולר וחצי כל אחד, והמשכתי עם הספק הישן.

חיש מהר המחשב נתקע לי בפרצוף בזמן שOpenSolaris ניסה לעלות.
נו טוב, בדיקת זכרון.
הורדתי את memtest, תוכנה פשוטה שבודקת את הזכרון של המחשב בצורה יסודית. כמובן – גם ממטסט נתקע. התחלתי לשחק עם הצ’יפים של הזכרון, פעם רק הראשון, פעם רק השני, ועדיין לא הולך.
ניסיתי אפילו את צ’יפ הזכרון הישן של הלוח (צ’יפ של 512 מגה) שלמיטב זכרוני עבד טוב. הפתעה – גם הוא נתקע בבדיקה.
בשלב הזה כבר התחלתי לחשוד בלוח האם,  ולאחר לבטים קצרים החלטתי שמכיוון שגם ככה יש בו רק ארבע חיבורי SATA ואני מתכנן על שש הרדיסקים בשלב זה או אחר – אני כבר אזמין לוח אם אחר, עם שש חיבורי SATA, ומעבר לזאת, אחד שאפילו עובד.

נו, הגענו לסבב ב’ של הזמנת חומרה.
הפעם צריך לוח אם ומעבד (אין מצב שאני משדרג לוח אם ונשאר עם פנטיום D בן שלוש).

התחלתי לטחון את האינטרנט בחיפוש אחרי לוח אם, רצוי של אסוס – עם שש חיבורי SATA שגם נתמך טוב בOpenSolaris.
לבסוף הלכתי על ASUS P5Q-SE2, שעונה על הדרישות.
לקחתי גם את הקור2דואו הכי זול שמצאתי, E5200 במהירות 2.5 ג’יגהרץ.
סבב שני עלה כ1000 שקל (מישלוחה אינקלודד)

היום הגיעה החבילה, וסחבק התיישב על העסק.
פירקתי את הלוח הישן ואת הספק הישן, הרכבתי את המעבד והזכרון על הלוח החדש, חיברתי את הספק החדש והלא דפוק בעליל,  ואת אותו כרטיס מסך ישן של מטרוקס, חיברתי לחשמל ולמסך, הדלקתי ו…
נדלק!
אבל מוקדם לשמוח, תוך חמש שניות המחשב נתקע, ישר אחרי שראיתי את הדגם של הכרטיס מסך, ולפני שעלה מסך הPOST.
אין לי מזל, אה?
טוב, ניתקתי את הדיסקים, לא עזר.
הזזתי את הזכרונות לערוץ השני, לא עזר.
במעבד ממש לא התחשק לי לגעת..
טוב, אולי הכרטיס מסך?
כשהמחשב נתקע, אפילו כפתור הNUMLOCK לא מגיב והמנורה לא נדלקת ונכבית.
הוצאתי את כרטיס המסך הישן, ניסיתי שוב והפעם – לפי הNUMLOCK – המחשב לא נתקע.

מסתבר שהלוח החדש לא אוהב את הכרטיס מסך הישן, נו טוב – אני צריך את הכרטיס מסך רק להתקנה. זה שרת קבצים בכל זאת.
פירקתי מהמחשב בסלון את כרטיס המסך שלו – משהו יותר מודרני : NVIDIA GT 8600. לא במפתיע – העסק עלה הפעם.

נו טוב, יש התקדמות.
עם כל הצרות, החלטתי שכדאי לבדוק את הזכרון בכל זאת, רק כדי להיות בטוח שהוא תקין.
הפעלתי את ממטסט, ותוך שבע שניות מרגע שהוא התחיל לעבוד המחשב עשה בוט ספונטני.
נסיון שני, אותו דבר. שלישי – שוב.
אולי הזכרון דפוק בכל זאת?
שוב התחלתי בריקוד הרגיל, רק הצ’יפ הראשון, רק השני, משחקים עם הערוצים של הזכרון… שום דבר לא עזר.
בעליה של memtest, ברירת המחדל היא גרסא 3.5, אבל יש אפשרות לבחור את הגרסא הקודמת – 3.4.
ניסיתי עם 3.4, והפלא ופלא – לא התפוצץ.
גיגול קצר הראה שזו שאנשים נתקלו בבעיה עם 3.5, לא נורא – המשכתי בבדיקה עם 3.4.
אחרי כמה שעות בלי איתחולים ובלי שגיאות, הפסקתי את הבדיקה והחלטתי שהגיע הזמן להתקין.
ההתקנה עברה באופן חלק, התקנתי את אופן סולאריס על מחיצה של 40GB בדיסק הראשון (קצת הרבה , אבל לא נורא – זה דיסק של טרה וחצי).
העלתי את המערכת, הגדרתי את העסק כך שמחיצת השורש תהיה על MIRROR (זה לא טריוואלי כי ההתקנה לא תומכת בתצורה הזו, אני אספר על ההגדרות של OpenSolaris בפוסט אחר).
אפילו בדקתי שהמערכת עולה אם אני מנתק את הדיסק הראשון – וכן – היא עלתה כראוי.
OpenSolaris זיהתה את כל החומרה הרלוונטית לי, שספציפית במקרה הזה זה הדיסקים (דרך בקר הSATA) וכרטיס הרשת.

אחלה, סוף סוף משהו עובד.
נשאר רק להחזיר את כרטיס המסך מהמחשב בסלון למקומו, ולהתחיל להעתיק נתונים.
הוצאתי את הכרטיס, הפעלתי את המחשב בלי כרטיס מסך, ואחרי כמה דקות בדקתי אם יש לי פינג ממנו (מה שאומר שמערכת ההפעלה עלתה).
כמובן שהתשובה היא שלא, לא היה פינג.
למה דברים לא יכולים פשוט לעבוד?
החזרתי את ה8600, הפעלתי את המחשב, עולה מצויין.
הוצאתי אותו, הפעלתי – ונתקע (לפי הNUMLOCK) אחרי 30 שניות.
הייתכן שמצאתי לוח אם שלא מוכן לעבוד בלי כרטיס מסך? אסוס, יא נבלות.
עדכניתי את הBIOS לגרסא האחרונה, וזה עדיין לא עבד בלי הכרטיס מסך.
בשלב הזה התייאשתי, צריך עוד כרטיס מסך.
זה מה שנקרא, לקנות מחשב בהמשכים. אפקטיבית קניתי מחשב שלם, אבל בשלושה חלקים.

מוסר ההשכל?
אין, אבל אני נשבע שאני אגרום למניאק הזה לעבוד!

נ.ב:
למישהו יש כרטיס מסך מיותר בחיבור PCIE?

עדכון:
שלחתי בקשת תמיכה לאסוס ביום שישי, והיום בבוקר קיבלתי עצה לנסות את המאטרוקס הישן בחריץ PCI אחר.
המחשבה הראשונה שלי היתה שכבר ניסיתי, אבל אז נזכרתי שהוא אכן היה בערוץ אחר למשך כמה דקות, אבל לא היתה לי גישה טובה לחיבורי הSATA ולכן הזזתי אותו לפני שניסיתי אפילו איתחול אחד.
התקנתי את הכרטיס בחריץ אחר, והפלא ופלא – המחשב עלה!
הייתי צריך לחשוב על זה לבד

כזכור לקוראים הוותיקים, אני משדרג די סדרתי.
לפני כשלוש שנים שדרגתי את מחשבי למפלצת זוללת ביטים שהתיישנה קשות מאז, פנטיום D, עם 2 ג’יגה זכרון, לוח אם פיצוצי של אסוס וכל זה.
הזמן עבר, ובשדרוג סיבובי טיפוסי שדרגתי את המחשב לפנטיום קור-דואו, והעברתי את הפנטיום D לסלון, וראיתי כי טוב.
עוד זמן עבר, והפנטיום D התחיל לגמגם בטיפול בוידאו ברזולוציה של 1080p, בהתחלה נסיתי להוציא ממנו עוד קצת חיים בשימוש בקודקים מתוחכמים, אבל בשלב מסויים ירדתי מהעניין וקניתי פנטיום i7 לחדר, ואת הקור-דואו שמתי בסלון. הפעם כבר לא היה לי שימוש למפלצת שזללה ביטים בימיה הטובים, ושמתי את לוח האם, המעבד והזכרון שעדיין עבד בקופסא, בתקווה למצוא לחומרה שימוש מתישהו.

פסט-פורוורד להיום.
יצא לי להתעסק עם אופן סולאריס, ופשוט התאהבתי בZFS.
ZFS היא ה-מערכת קבצים הכי טובה שראיתי, יש לה פיצ’רים שאין לאף מערכת קבצים אחרת.
מה למשל, שואל הקורא הסקרן?
טוב, אז ככה:
checksum של הנתונים עצמם, כולל ריפוי אוטומטי במקרה של נזק לנתונים (!) במקום נזק שקט כמו במערכת קבצים אחרות.
סנאפ-שוטים של מערכת הקבצים, שלא תופסים מקום ולוקחים זמן קצר במיוחד.
איך לא תופסים מקום? די פשוט, ברגע שמבצעים את הסנאפ-שוט (מעתה – צילום), מערכת הקבצים מסמנת שיש עליה סנאפ שוט וממתי הוא.
זה הכל.
ברגע שבלוק חדש נכתב, הוא לא נכתב במקום הבלוק הישום של אותו קובץ, אלא בצד. הבלוק הישן ממשיך להיות זמין דרך הצילום הישן, ומי שעובר כרגיל ניגש לבלוק החדש.
אפשר לשמור צילומים כאלו בכמויות, והמקום שהם תופסים הוא רק ההבדל בין צילום לצילום שקדם לו (או בין המצב הנוכחי של מערכת הקבצים אם הצילום הוא האחרון).
מגניב בשביל גיבויים, אפילו אוטומטיים. אפשר להגדיר בקלות רבה את אופן-סולאריס לקחת צילומים כאלו כל רבע שעה. חשבו כמה שזה מגניב לדעת שתמיד יש גיבוי של מה שעשיתם.

מה עוד?
לא צריך להסתבכך עם מחיצות, מערכות קבצים, פירמוטים, RAID וכל העניינים האלו.
ZFS תומכת בהכל, עם שתי פקודות אינטואיטיביות – zpool וzfs. היא תומכת גם בNFS (שיתוף קבצים פשוט ברשת).
אני לא אכנס לעובי הקורה בפוסט הזה, אולי בפוסט אחר, אבל מספיק שאומר שמערכת הקבצים הזו לבדה היא סיבה מספיק טובה לעבור מלינוקס לאופן-סולאריס (למרבה הצער, הרשיון בה משוחררת ZFS לא תואם את GPL, ולכן אין ZFS בלינוקס – ולא, אני לא מחשיב פתרון ZFS מבוסס FUSE כפתרון אמיתי).

המחשב שבסלון משמש אותי כמרכז מדיה, אני רואה בו סרטים שומר בו קבצי וידאו ומוסיקה, תוך שאני משתמש בבוקסי.
אבל מה, אין בוקסי בסולאריס. ולא בא לי לבזבז שבועיים במקרה הטוב כדי לגרום לבוקסי להתקמפל ולרוץ בסולאריס.

אז איך נהנים משני העולמות?
תוכנות לינוקס, איכסון באופן סולאריס?
האופציה המתבקשת היא לארגן מכונה נוספת שתריץ אופן סולאריס, ותשמש כמכונת אחסון בלבד.
הגישה תתבצע דרך NFS או דרך CIFS למחשבי חלונות (אני עדיין משחק על חלונות!).
וזה מתקשר לאגדה המקדימה על המכונה זוללת הביטים, שהיום זוללת בעיקר אבק.
התוכנית היא לקנות לה עוד קצת זכרון (ג’יגה אחד התקלקל וארבע ג’יגה היום עולה כל כך זול שזה פשע לקנות שני ג’יגה), לקחת איזה הרדיסק או שניים או שלוש מהמחשב בסלון, לקנות עוד איזה הרדיסק או שניים, ולקנפג שם אופן סולאריס עם ZFS בתצורת RAIDZ (תצורה יותר טובה מתצורת RAID5 שנותנת עמידות נתונים זהה אבל גם עם דיסקים זולים ובביצועים יותר טובים ברוב המקרים).
ככה המכונה תזכה לעדנה מחודשת, ולי יצא להנות מהתכונות של ZFS. אולי אני אפילו אשים את ספריית הבית שלי על המכונה הזו. עם חיבור ג’יגה ביט, זה כנראה יהיה יותר מהיר מעבודה מקומית על דיסק בודד כי אני אקבל את הביצועים של עבודה על כמה דיסקים במקביל.

בקיצור, אני מתחיל להזמין חומרה.
אני מניח שיהיו פוסטי המשך.. בהמשך.

הזזתי במהלך הסופ”ש את שרת הדואר שלי מהמכונה בהסלון לשרת שמריץ את הבלוג.
רציתי לעשות את זה מזמן, אבל התעצלתי – זה איזה  יום עבודה, ולוקח זמן להכל להתייצב.
עשיתי את זה אחרי שמשתמש חדש הצטרף לשרת, וביקש שרותי דואר.
השתמשתי בהוראות מפה שמאפשרות הגדרה של שרת דואר שתומך בריבוי דומיינים וכמובן בריבוי משתמשים.
היום תיבת הדואר שלי לבד היא בנפח של כארבעה ג’יגה, ארבעה ג’יגה שהעברתי לשרת החדש כמובן.
היתרון של שרת דואר בסלון היא זמינות ומהירות כשאתם עובדים מהבית, מצד שני – הוא פחות זמין ומהיר כשאתם עובדים מכל מקום אחר.
יתרון כללי של הפעלת שרת דואר משלכם היא שהדואר שלכם הוא שלכם ושלכם בלבד. אף רובוט לא סורק אותו, ואף אחד לא יגיד לכם שהגעתם לקצה המיכסה ועכשיו אתם צריכים לשלם או למחוק הודעות ישנות.

אם לשפוט על פי התאריך של ההודעה הישנה ביותר בשרת הדואר שלי – את שרת הדואר שרץ בסלון הגדרתי בספטמבר 2005, מאז שדרגתי את המחשב שלו שלוש פעמים, אבל שרת הדואר נשאר וצבר דואר לרוב.
גם בפעם האחרונה השתמשתי באותו בהוראות מworkaround, אבל מאז הטוטוריאל השתנה כמובן, לא שזה מאוד משנה כי אחרי שלוש וחצי שנים לא ממש זכרתי איך זה הולך.
אחד הדברים שלא הוזכרו שם הוא שההודעות נשמרות בתיבת הדואר כקבצים – והשם שלהם מכיל את שם המכונה המקומית.
מכיוון שהשם של השרת השתנה, הייתי צריך לשנות את השמות של עשרות אלפי הקבצים מקבצים עם שמות כמו:

לקבצים עם שמות כמו:

הדרך לעשות את זה בקלות היא בעזרת קומבינציה של find וmmv.
השמשתי בfind כדי למציא את כל הספריות ולהפעיל על כל ספריה פקודת mmv שתסדר את שמות הקבצים:

את שרת הדואר בסלון הגדרתי כשרת דואר משני בDNS, ככה שבמקרה חרום לפחות הדואר שלי יגיע לאן שהוא.
כל העניין לקח די הרבה זמן, אבל אני שמח שעשיתי את זה.
שרת דואר יציב הוא עמוד השדרה של החברה המודרנית .

אז מעכשיו הוספתי רשמית שרת דואר לרשימת השרותים שמקבל מי שיתארח אצלי בשרת, בנוסף ל:

• גישת SHELL
• מספר בלתי מוגבל של דומיינים וירטואליים באפאצ’י
• מספר בלתי מוגבל של בסיסי נתונים בMySQL 5.
• נפח אכסון די עצבני (יש דיסק של חצי טרה שם, וכרגע כולל גיבויים מקומיים רק 41GB בשימוש, אז משתמשים יכולים להתפרע במסגרת הטעם הטוב).
• גיבויים שוטפים, מקומיים ומרוחקים.
• דואר לדומיינים, כולל מספר בלתי מוגבל של תיבות דואר.

מי שמעוניין יכול לפנות במייל (omry a@t yadan.net).

כשמפעילים שרת, בשלב מסויים תמיד עולים כל מני צרכים. הכלים הבאים זמינים בשרתי לינוקס ויכולים לעזור בניהול וניתור שרתים.

Monit :
מונית, קיצור של Monitor It היא אפליקציה מסוג Watchdog שמסוגלת לנתר את השרת שלכם ולזהות בעיות, להתריע או אפילו לתקן אותן אוטומטית.

למשל, מונית יכולה

• לוודא שהמקום הפנוי בהרדיסק לא יורד מתחת לרמה מסויימת
• לוודא ששרת הApache לא תופס יותר מדי משאבים,ולהפעיל אותו מחדש אם הוא כן
• לוודא שמכונה מסויימת עונה לפינגים, לחיבורי TCP או לחיבורי HTTP
• לוודא שתהליך מסויים רץ, ולהפעיל אותו אם הוא לא (תחשבו על שרת SSH שקרס)

ועוד.
מונית גמישה מאוד, וקובץ ההגדרות מגיע עם סט דוגמאות שקל להשמיש לשרת שלכם.
מונית מגיעה עם שרת HTTP מובנה שמאפשר עיון במצב המערכת (צריך להפעיל אותו בקובץ ההגדרות), אבל הוא לא ממש נחוץ כי אפשר לקבל אימיילים על כל שינוי במצב המערכת.

Munin:
“הוגין ומונין הם העורבים של אודין האל הנורדי, הם עפו בשבילו במידגארד, רואים וזוכרים – ואז סיפרו לו מה הם ראו”.
מונין זה זכרון.

מונין אוסף מידע על המערכת שלכם, ויוצר גראפים רבים ומשונים:

• עומס על הCPU
• צריכת זכרון
• שגיאות בממשק הרשת
• תעבורת רשת
• אימיילים שתקועים בתור היוצא בשרת הדואר

ועוד ועוד.
מה שנחמד במונין זה שהוא מבוסס פלאגינים, והפלאגינים עולים אוטומטית לפי השרותים שהמערכת מריצה, אז אם יש לכם כמה מכונות שבאחד יש שרת NFS, בשני שרת MySQL ובשלישי שרת Apache, מונין על כל אחת מהמכונות יאסוף את הנתונים המתאימים אוטומטית.
מונין מבוסס שרת לקוח, יש שרת אחד שאוסף מידע מתחנות קצה. ההגדרה די קלה. צריך להגדיר את תחנות הקצה להסכים לחיבור מהשרת, ולספר לשרת מי תחנות הקצה שלו. כמובן שהשרת יכול להריץ תחנת קצה בעצמו (ואפשר לשער שברוב ההתקנות הוא יאסוף מידע רק מעצמו).
מונין מעדכן את הגראפים כל חמש דקות (ברירת המחדל) והגראפים זמינים דרך Apache.

אפשר לראות את מונין בפעולה כאן.

Puppet
Puppet, להלן פאפט, הוא כלי לניהול מרכזי של כמה שרתים.
פאפט מאפשר להגדיר את השרתים ממקום אחד, ולדאוג שהם ישארו מעודכנים, יתקינו חבילות מסויימות, יעתיקו קבצים מסויימים, ובעצם כמעט כל דבר שתרצו.
השימוש בפאפט הוא יחסית מורכב, והוא הופך למשתלם אם יש לכם כמה שרתים עם תצורה זהה או דומה, שמשתנים בצורה די תכופה (כאשר התצורה שלהם צריכה להשאר מסונכרנת).
עקומת הלמידה של פאפט די תלולה, ולא קל להתחיל להשתמש בו, אבל מצד שני – יש לפאפט ערוץ IRC מאוד מועיל בfreenode.
כמו רוב הכלים שהזכרתי, פאפט מבוסס גם הוא על מתודולגית שרת-לקוח. השרת – puppetmaster אחראי על העברת הגדרות התצורה ללקוחות. על כל מחשב רץ לקוח שאחראי לישם את ההגדרות שמגיעות מהשרת.
כאמור, פאפט מאוד גמיש. ההגדרות שלו נקבעות בקבצים בשפה הצהרתית מיוחדת. ככה נראה קובץ פאפט שכתבתי שמפעיל פיירוואל מבוסס iPKungFu (תסריט להגדרה נוחה של iptables) על מכונה מסויימת:

הפקודה set_file היא פקודת מקרו שכתבתי שמעתיקה קובץ מהמאגר של פאפט אל המכונה. אפשר להעתיק בשימוש בפקודת פאפט רגילה – אבל המקרו שלי קצת יותר קצר לשימוש.
במקרה הזה, set_files מעתיקה קבצי קונפיגורציה שהגדרתי מבעוד מועד ושמתי על הpuppet-master.
הקובץ גם מוודא שיהיו הגרסאות האחרונות של pkungfu ו ulogd.
פאפט תומך בכל מני מערכות, ובכל מערכת הוא ישתמש במנהל החבילות הנכון.
פקודת הexec מפעילה מחדש את ipkungfu ברגע שאחד מהקבצים בקטע הsubscribe משתנה.
היופי הוא שברגע שזה מוגדר, כדי להוסיף firewall למכונה כל מה שאני צריך לעשות זה לכלול את הסקריפט הזה בהגדרה של המכונה. (ברמת include, לא להעתיק אותו).

קשה להתחיל להשתמש בפאפט, אבל יש מספיק חבר’ה עם רצון טוב בערוץ הIRC שלהם, ובנוסף יש לא מעט מדרכים ברשת. בכל אופן, למי שצריך לנהל יותר משתי מכונות זה כבר מתחיל להיות שווה את המאמץ.

לאחרונה נתקלתי בבעיה עיקשת וקשה לפיתרון:
השעון של אחד השרתים שאני אחראי אליהם החליט שדיוק זה לא הקטע שלו, ונדד משהו כמו ארבע שעות בכל יום.
סינכרון NTP יומי גרם לקפיצת זמן של 4-5 שעות בכל פעם, וברור היה שצריך לפתור את הבעיה האמיתית.
החשוד המיידי בבעיות שעון בדרך כלל הוא הBIOS או הסוללה של הCMOS, והפתרון הכי זריז אם זו אכן הבעיה היא להעביר את הדיסק של השרת למכונה אחרת.
חברת ההוסטינג עשתה את זה, והתברר שזה לא פתר את הבעיה.
כדי לעשות דברים יותר מעניינים, אני אוסיף ואגיד שיש בחווה ארבעה שרתים, חלקם עם חומרה כמעט זהה לזו של השרת המאחר והם לא סבלו מהבעיה.
בנוסף, כל השרתים הריצו דביאן Etch עם קרנל 2.6.18 סטנדרטי של דביאן (שהיא הגרסא הרשמית של דביאן Etch), בהבדל אחד: המכונה המאחרת הריצה קרנל של 64 ביט.
לא משהו שאמור לגרום לכזו בעיה, אבל בכל זאת הבדל.
השוואה של קבצי הקונפיגורציה של הקרנלים (בדיביאן קרנלים סטנדרטיים מגיעים עם קובץ הקונפיגורציה שאיתו קומפל הקרנל והוא יושב בספריית /boot) הראתה הבדל מעניין בין הקרנל המאחר לבין אלו שלא:
הקרנל המאחר לא קומפל עם GENERIC_TIME, והאחרים כן.
עדיין לא מוכיח כלום, אבל מעניין.
מסתבר שבלינוקס יש כמה מקורות לעדכון השעון הפנימי, חלקם מדוייקים יותר, חלקם מדוייקים הרבה פחות.
המקורות של הקרנל שרץ כרגע זמינים בקובץ

במכונה המאחרת היה זמין רק מקור אחד עם שם מוזר: jiffies
שהוא גם המקור הכי לא מדוייק שיש (למעשה הקרנל מעדכן איזה משתנה פנימי בקצב שאמור להיות תואם את המציאות, מה שלא ממש עובד)

במכונות האחרות היו זמינים כמה מקורות: acpi_pm jiffies tsc pit

ברגע שעידכנתי את הקרנלים בכל המכונות לגרסא 2.6.26, הבעיה נפתרה ולכל השרתים היו את אותם מקורות שעון.

לא כיף לקום בבוקר ולראות בתיבת האימייל שלכם הודעה על כך שיצאה התקפת SSH מהשרת שלכם ושהוא כנראה נפרץ.
ככה בדיוק התחיל היום שלי אתמול.

נכנסתי לשרת, חצי נבוך וחצי לא מאמין – וראיתי שאחד המשתמשים מחובר.
הצצתי בקובץ .bash_history שלו, שמכיל את רשימת הפקודות האחרונות שהוא הריץ (אם הוא לא מספיק חכם כדי למנוע מBASH לרגל אחריו, הוא לא האקר מי יודע) , וזה אכן נראה חשוד.
הנה חלק ממה שעשה התכשיט:

שיניתי את הסיסמא של המשתמש, והרגתי את כל התהליכים שרצו תחת שם המשתמש שלו (מה שכמובן ניתק את המשתמש)

מכיוון שאני די פרנואידי (אבל מסתבר שלא מספיק) בכל מה שקשור לאבטחה, תכננתי את השרת ככה שמשתמש רגיל לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלדפוק את עצמו, ולכן הייתי יותר רגוע כשהבנתי שהוא לא השיג גישת ROOT.
אז איך הוא נכנס?

פשוט מאוד – סיסמא קלה.
שם המשתמש שייך למשתמש חדש שבחרתי לו סיסמא קלה והגדרתי שהוא חייב לשנות אותה בכניסה הראשונה.
המשתמש האמיתי עדיין לא נכנס, ולכן הסיסמא הקלה נשארה.

מה שהפורץ עשה אחרי שהוא ניחש את הסיסמא זה להפעיל סורק SSH שהתחבר לכתובות IP באופן שיטתי (אפשר לראות שהוא ניסה תחומי כתובות שלמים) ופשוט ניחש סיסמאות לפי קובץ סיסמאות מוכן.
מספיק שהוא יצליח להיכנס בשבריר אחוז מהנסיונות כדי להרחיב את רשימת השרתים שיש לו אליהם גישה.
בטח על חלק מהשרתים הוא גם מצליח להשיג גישת ROOT באותה שיטה.

אז מה עושים כדי להימנע מזה בעתיד?
קודם כל, לא בוחרים סיסמאות קלות, אפילו לא לזמן קצר (שעלול להמתח לזמן ארוך בלי שתדעו).
בשביל זה יש כלים פשוטים שמייצרים סיסמאות מאובטחות.
הבעיה עם סיסמאות מאובטחות היא שבדרך כלל קשה מאוד לזכור אותן.
יש כמה כלים שיודעים לייצר סיסמאות שגם קל לזכור, למשל gpw (Generate password) שנמצא בחבילת דביאן עם שם תואם.
gpw מייצר סיסמאות שניתן להגות, מה שעוזר לזכור אותן, למשל:

אז בתור התחלה, אפשר להשתמש בgpw כדי לבחור סיסמאות למשתמשים חדשים.

צעד מתבקש נוסף הוא לדרוש מורכבות מינימלית מסיסמאות של משתמשים, בשביל זה אפשר להשתמש בPAM ובCracklib.
כמו תמיד עם דביאן, זה יותר פשוט ממה שזה נשמע:

ואז עריכת הקובץ /etc/pam.d/common-password והוספת הערה לפני השורה הראשונה, והסרת ההערות מהשתיים האחרות:

אפשר גם לדרוש החלפה של הסיסמא לכל היותר תוך מספר ימים מסויים על ידי עריכה של /etc/login.defs ושינוי הערך של PASS_MAX_DAYS

בדיקה נוספת שאפשר לבצע היא בדיקה שיטתית של הסיסמאות במערכת שלכם הן חזקות או לא על ידי הפעלת תוכנה שמנסה לפרוץ אותן באופן קבוע.
תוכנה כזו היא john המרטש שמנסה לפרוץ את הסיסמאות המקומיות ממש כאילו היא האקר עויין, רק שאם היא מצליחה היא תדווח לכם ואם תרצו גם למשתמש הספציפי שהסיסמא שלו חלשה.
מכיוון שהוא רצה כROOT היא יכולה לבצע את נסיון הפריצה ישירות על הקובץ, מה שיהיה יעיל יותר מאשר לנסות להיכנס דרך SSH.
בהתקנת ברירת המחדל בדביאן ג’והן המרטש מתקין ג’וב קרון שרץ בלילה בין 1 בלילה ל7 בבוקר (זמן שרת), אבל צריך לאפשר אותו על ידי הסרה של ההערות מהשורות הבאות בקובץ /etc/cron.d/john (פשוט מחיקת ה# המקדימים)

כלי נוסף שאפשר להתקין הוא tripwire שעוקב אחרי שינויים בלתי קרואים לקבצי מערכת.
הזמן הנכון להתקין את tripwire הוא לפני שהמערכת שלכם נפרצה (ואני מדבר על פורץ שהשיג גישת ROOT).
אחרי ההתקנה עם apt-get עקבו אחרי ההוראות הפשוטות פה כדי ליצור את בסיס הנתונים שמולו tripwire יזהה שינויים בעתיד.
מומלץ מאוד לאכסן את בסיס הנתונים של tripwire במקום ללא גישת כתיבה כדי למנוע מתוקף עם גישת ROOT לשנות את בסיס הנתונים ובכך להסתיר את השינויים שהוא עשה.

אני בטוח שיש עוד הרבה דברים פשוטים שאפשר לעשות, מה אתם עושים?

אם יש מישהו שלא עושה טעויות, ושהחומרה שלו חסינה לתקלות, הוא יכול לדלג על הפוסט הזה.
אוקיי, מי שנשאר טועה לפעמים ומוחק דברים שלא היה צריך למחוק, ולפעמים גם ההרדיסק שלו קורס בלי התגרות.
כמות העבודה שאפשר לאבד בקריסה כזו או במחיקה לא מכוונת הולכת וגדלה ככל שהכוננים הקשיחים גדלים.
לפעמים אפשר לשחזר את הנתונים שאבדו עם עבודה חוזרת, ולפעמים מה שאבד, אבד לנצח.
גיבוי ידאג למזער את הנזק שנגרם מטעות אנוש או מתקלת חומרה לחלון הזמן שמרגע התקלה לזמן שבו בוצע הגיבוי האחרון.
גיבויים ידניים נועדו להיכשל ברגע האמת כי אנשים הם עצלנים ולא טובים בביצוע של פעולות שחוזרות על עצמן לאורך זמן אם אין איזה גורם שידאג שהם ימשיכו.
במילים אחרות, אם תתחילו בגיבויים ידנייים היום, בעוד שנה תגלו שאתם לא מגבים בצורה תדירה מספיק, אם בכלל.
הפיתרון הוא גיבויים אוטומטיים לחלוטין, שלא דורשים עבודת תחזוקה ידנית.

גיבוי מערכת הקבצים
יש הרבה שיטות לגבות את מערכת הקבצים.
היסטורית, השיטה הנפוצה היתה גיבוי הקבצים לטייפ גיבוי, בפורמט TAR, למעשה, השם של TAR הוא קיצור של Tape archive.
מה שנהוג לעשות בשיטה הזו זה לשמור את הכל בפעם הראשונה, ובפעמים הבאות לשמור רק את הקבצים שהשתנו.
השיטה הזו נקראת “גיבוי מלא + גיבוי הדרגתי”, והחיסרון שלה הוא שכדי לשחזר את מה שהיה לפני שבוע, צריך ללכת לגיבוי המלא הכי קרוב ללפני שבוע (אולי בן חודשיים), ולעבור על כל הגיבויים מאותו רגע כדי לבנות את התמונה של הרגע הנתון.
לא כיף, במיוחד אם אנחנו לא בטוחים בתאריך המדוייק שבו הקובץ היה “נכון”.

גרסא נוספת של הגיבוי הזה היא “מלא + דיפרנציאלי”, בשיטה הזו גיבוי מלא נשמר, וכל גיבוי חלקי שאחריו הוא יחסי לגיבוי המלא, ולא לגיבוי החלקי האחרון. זה אומר שקבצים שהשתנו אחרי הגיבוי המלא יאוכסנו שוב ושוב, מצד שני יהיה הרבה יותר קל לשחזר את הגיבוי לרגע נתון.

הגיבוי התמים הוא פשוט להעתיק את הקבצים, כמו שהם, לספריה אחרת (ואולי למחשב אחר).
הבעיה עם זה היא שקבצים שלא משתנים יתפסו מקום כל פעם מחדש, מה שאומר שסך הכל הצריכה של המקום תהיה גבוהה מאוד.
הפתרון הוא לאכסן רק קבצים חדשים, אבל איך אפשר יהיה לשמור על הפשטות של השיטה התמימה?
אם אבד לי קובץ, אני רוצה לגשת לגיבוי של אתמול ולמצוא אותו שם, גם אם הוא לא השתנה כבר חודש.
כדי להנות משני העולמות, אפשר להשתמש בשיטה הבאה:
נגבה עם rsync, ולפני הגיבוי הבא, נעתיק את הספריה שגיבינו למקום חדש, אבל במקום להעתיק ממש את הקבצים ניצור hard-links לקבצים, ואז נגבה שוב עם rsync.
ברגע שrsync יזהה שקובץ השתנה, הוא יצור קובץ חדש במקום הלינק, ולא יפגע בקובץ המקורי שימשיך להיות זמין תחת הספריה המקורית שאליה הוא נכתב.
הרעיון הוא של מייק רובל, שפרסם אותו ב2004. מאז פותחו לא מעט סקריפטים שממשמשים את השיטה. אני משתמש בsnapback2 כדי לבצע את הגיבויים שלי.
כדי להתקין את snapback2, עקבו אחרי ההוראות האלו:

cpan הוא מנגנון ניהול החבילות של שפת פרל. אם לא הפעלתם את cpan לפני כן, הוא ישאל כמה שאלות די קלות לפני שהוא יתקין את Config::ApacheFormat.
שימו לב לפלט של הפקודה האחרונה, אם הוא לא מסתיים ב “great success” אז היתה בעיה בהתקנה.
snapback2 עובד דרך הרשת, מה שאומר שאפשר לגבות איתו בקלות מכונה אחרת או את המכונה המקומית, אבל קודם צריך לדאוג לכך שנוכל להכנס בלי סיסמא (זהירות עם זה, צריך לשמור על הקובץ id_dsa.pub מכל משמר, כי מי שישיג אותו יוכל להכנס למכונה שאתם מגבים!).

קובץ ההגדרות /etc/snapback/snapback2.conf של snapback נראה ככה:

הקובץ הזה מגבה את כל מה שרלוונטי, ואולי כמה דברים לא רלוונטים שעדיין לא הכנסתי לExclude.
ויוצר מבנה ספריות דומה לזה:

כדי להריץ את הגיבוי אוטומטית פעם ביום ניצור קובץ הרצה בcron.daily

חדי העין ישימו לב שלא גיביתי את /var/lib/mysql, שמכילה את בסיסי הנתונים של MySQL.
הסיבה היא שלא מומלץ לגבות את בסיס הנתונים של MySQL על ידי העתקת הקבצים, במיוחד אם השרת רץ (והוא רץ כל הזמן), כדי לא לתפוס קבצים תוך כדי שהם נכתבים (מה שיגרום לגיבוי של בסיס הנתונים להיות דפוק).
גיבוי MYSQL
אני משתמש בסקריפט הזה, שמגבה את אל בסיסי הנתונים אל /var/backups/mysql, ויוצר מבנה ספריות דומה לזה:

כמובן שהספריות האלו מגובות אוטומטית במסגרת הגיבוי של מערכת הקבצים.
כדי להשתמש בסקריפט, יש לשים אותו ב/etc/cron.daily ולערוך אותו ככה ששם המשתמש והסיסמא יהיו אלו של משתמש שמורשה לגשת לכל בסיס הנתונים. לא לשכוח לשנות את ההרשאות של הקובץ ככה שרק root יוכל לקרוא אותו.
כדי לחסום את הנפח שהגיבויים האלו תופסים, ניצור בcron.weekly סקריפט שמוחק גיבויי mysql ישנים מ60 יום:

לשם הבטיחות, כדאי לגבות למחשב אחר, למשל זה שבבית, ככה שגם אם מתרסק הדיסק של השרת, השחזור יהיה אפשרי.
לשם הנוחות, כדאי לגבות גם לספריה מקומית את כל השרת, ככה שגם אם מחקתם קובץ גדול, לא תצטרכו להעלות אותו מהגיבוי המרוחק.

לתשומת לב הנוסעים צפונה:
שלשום השרת שלי בסלון נתקע, רסטרטי אותו, וקיבלתי הודעות שגיאה על חוסר מקום.
מחיצת השורש שלו בגודל של 30 ג’יגה בלבד, אבל זה אמור להספיק כי אין לא כותב לשם שום דבר מיוחד.
מחקתי איזה 2 ג’יגה של קוד מספריית הsrc, (שזה קוד של כל מני דברים שהורדתי וקימפלתי בעבר) בתקווה לקנות כמה חודשים של שקט.
היום בבוקר, פוף, עוד פעם אין מקום.
הפעם החלטתי לרדת לעומק העניין..
הניחוש הראשון היה כמובן ספריית הלוגים של המערכת /var/log..
syslog תפס 2.6 ג’יגה, וdaemon.log תפס 6.4 ג’יגה.
נפח עצום, במיוחד למחיצה של 30GB, ובמיוחד לאור זה שהכל מהשבוע האחרון (logrotate כיון את daemon לפני שבוע, והוא היה קטן ונחמד).
בתוך daemon.log ראיתי ערמת הודעות כאלו:

נראה שfamd התחרפן קשות..
famd הוא File Alteration Monitor Daemon, פתרון וותיק למעקב אחרי שינויים בקבצים, ולא ממש נדרש בימינו כי inotify החליף אותו.
בכל אופן, אני בטוח לא צריך אותו, אז העפתי את הנבלה ואיפסתי את הלוגים.

ובא שלום וגואל, ומשיח על חמור שחור.