מחשבות, מחשבים, ושאר דברי בלע

דרגון אייג’ הוא משחק RPG לשחקן יחיד, עם עומק דמויות ועלילה באמת יוצא דופן.
כמו בכל המשחקים מסוג זה, המשחק מתחיל ביצירה של הדמות הראשית.
BioWare החליטו לא להשתמש בחוקי הAD&D המקובלים, אז למרות שהעניינים די מוכרים הם מספיק שונים כדי שיהיה מעניין.
אפשר לבחור אחד משלושה גזעים:בני אדם, אלפים או גמדים, ואחד משלושה מקצועות :לוחם, קוסם או גנב (המגבלה היחידה היא שגמד לא יכול להיות קוסם).
למרות שאין מה לדאוג, לכל אחד משלושת המקצועות הראשיים יש ארבעה התמחויות אפשריות, מתוכם תוכלו לבחור שתיים במהלך המשחק.
המשחק מתחיל באחד משישה פתיחות שנקבעת לפי המקצוע או הגזע של השחקן. בסוף סיפור הרקע העלילות מתלכדות.
הסיפור הכללי הוא ששוב כוחות השחור מאיימים להשמיד את הכל, ואתם מצטרפים למסדר בשם השומרים האפורים (Grey Wardens) שנלחמים
בכוחות השחור (Darkspawn) כל כמה מאות שנים מחדש.
מהר מאוד דברים משתבשים והופכים למאוד נואשים עבור השומרים האפורים.

יש במשחק עשרות שעות של דיאלוגים, שמוקראים על ידי שחקנים מקצועיים ולא ובדרך כלל מאוד מעניינים.
אתם מסתובבים בעולם של פרלדן בקבוצה של עד ארבעה חברים.
בדומה למערכת הקרב של באלדר’ס גייט, אפשר לעצור את הקרב בכל רגע ולחלק הוראות לשחקנים, אבל הם עצמאיים ואם לא תגידו להם מה לעשות הם כבר יחליטו לבד.
דבר חדש הוא שאפשר להגדיר מערכת חוקים טקטיים לפיה הדמויות פועלות כאשר אתם לא שולטים בהם ישירות. השליטה יכולה להיות כללית כמו למשל להגדיר שקוסם מסויים יהיה על תקן מרפא ולוחם מסויים יעדיף לתקוף מרחוק (חץ וקשת למשל) או ממש להכנס להגדרות מפורטות של מה לעשות כשתנאי מסויים מתקיים, למשל :
אם הכוח שלך יורד מתחת ל50% תשתה שיקוי כוח או אם השחקן הראשי מותקף, תגן עליו וכו’
כמובן, עם הזמן הדמויות עולות בדרגות ומקבלות נקודות שאתם יכולים להשקיע ביכולות שונות.

בניגוד לרוב המשחקים מסוג זה שבו הבחירות של השחקן רק מקדמות עלילה לינארית פה את רוב המשימות הראשיות אפשר לגמור בשתיים או יותר צורות שונות משמעותית.
ההחלטות שלכם יקבעו את היחס של חברי הקבוצה אליכם, ומה יהיה בהמשך המשחק.
למשל, בשלב מסוים אחד מחברי הקבוצה שאספתי בדרך שלי תקף אותי כי הוא החליט שבמקום להתרכז במשימה הראשית וללכת להדביר את הרוע אני מתרוצץ בכל מני מקומות שלא קשורים לדעתו.
נלחמנו באחד על אחד, ואחרי שהבסתי אותו וזכיתי מחדש בכבוד שלו החלטתי להרשות לו להשאר.
אם תהיו ביחסים טובים עם החברים בקבוצה, תקבלו מהם קווסטים שקשורים לרקע שלהם.
המשחק רחב יריעה במיוחד, ומושקע מאוד לכל האורך. להערכתי יש בו בין 50 ל100 שעות משחק (תלוי כמה אתם סוטים מהעלילה הראשית), שלא כוללים משחק כדמות אחרת עם מצפן מוסרי שונה (לגמרי שווה לשחק את המשחק שוב הפעם כדמות חסרת מוסר שעושה מה שטוב לה ולמעשה התחלתי בדיוק בזה אחרי שסיימתי את המשחק).

אני חייב להזהיר:
המשחק שואב אתכם לתוכו, ורוב הסיכויים הם שאחרי שתתחילו, לא תוכלו להפסיק לשחק עד הסוף (המר?).
חוץ מהכמות האדירה של תוכן שיש במשחק הזה, BioWare שיחררו איתו ערכה ליצירת תוכן נוסף, ובנוסף משחררים חבילות נוספות בתשלום כתוכן להורדה מתוך המשחק. למשל, לפני כמה ימים הם שחררו פרק נוסף ב$5.
אם יש משחק ששווה קניה השנה, זה המשחק.

בהתחלה היה XT, ובXT שני כונני 5 ורבע אינץ’ שקראו דיסקטים גמישים – כמו שנאמר, פלופיס.
ובפלופי 360K בלבד, 180K בכל צד.
באותה תקופה מערכת הפעלה שלמה, דוס (2.0 היא הגרסא הראשונה שאני זוכר) נכנסה בכזה דיסקט, יחד עם אוסף תוכניות שימושיות:
format, diskcopy,chkdsk,edlin,attrib ועוד.
היו גם דיסקטים קטנים של 720K, אבל הם היו פחות נפוצים.

חלק מהמשחקים באותה תקופה הגיעו בלי מערכת הפעלה, ועשו BOOT ישירות לתוך המשחק.
חלק הגיעו עם קבצי המערכת של דוס, בדיוק מספיק כדי להעלות דוס ואז את המשחק.
בימים האלו לא היה נדיר לראות דיסקט 360K שמתהדר בכיתוב “10 משחקים”, רובם גרועים במיוחד – אבל פה ושם היו פנינות כמו ציפור קופצת או דיגר.

בהמשך הופעו משחקים שתפסו דיסקט שלם, ולא עבר הרבה זמן והופיעו משחקים שתפסו שני דיסקטים של 360K, למשל הנסיך הפרסי או דאבל דרגון.
באותם ימים התחלתי ללמוד איך משמשים בדוס, ואיך מקלקלים דברים. למשך, הידעתם שאם מוחקים את כל הקבצים המיותרים ממשחק (הכל חוץ מקובץ הEXE) כדי לעשות מקום לעוד משחקים הוא מפסיק לעבוד?

אני חושב שהמשחקים הראשונים שפרצו את מחסום שני הדיסקים היו קווסטים של סיירה. אם אני זוכר טוב, קינג’ס קווסט 4 כבר הכיל איזה 4 דיסקטים.

עברו כמה שנים, והופיע מחשב חדש: ה286, עם כונני דיסקטים מרשימים – 1.2 מגה ו1.44 מגה.
כמו כמה וכמה דיסקטים של 360K.
מהר מאוד משחקים התחילו לתפוס יותר ויותר מקום, רובין הוד של סיירה למשל, תפס כ7 דיסקטים של 1.2!
דיסקטים היו אחת המדיות הכי לא אמינות בהיסטוריה. והם היו גם יקרים מאוד. 10 דיסקטים של NASHUA שנחשבה חברה איכותית מאוד עלו כ80 שקל, ואני מדבר על 80 שקל בימים שבהם השקל היה שקל.
בנוסף, דיסקטים נטו לצבור סקטורים רעים במשך הזמן, בגלל טביעות אצבעות, אבק וסתם איכות ירודה של המשטח המגנטי שעטף אותם. מכוון שהם היו כל כך יקרים, אנשים נטו לשמור דיסקטים למשך שנים, וברור שזה גרם לכך שחלק גדול מהדיסקטים של אנשים היו דפוקים.
לא שזה הפריע להם להעתיק כמו מטורפים.
אני זוכר שהייתי הולך לחברים עם שקיות מלאות דיסקטים, וחוזר עם דיסקטים קצת יותר כבדים .
עוד שיטה להעתיק היתה לשלוח דיסקטים בדואר לחבר מקומבן, ולקבל אותם חזרה מלאים כל טוב.
כמובן שהשיטות האלו גם עזרו להפיץ ווירוסים, שרכבו על הדיסקטים מסביב לעולם.

בסביבות 94 הסידירום התחיל לצבור תאוצה, ומשחקים שהופצו על סידים התחילו להופיע.
כל סידי מכיל כ650 מגה, שזו קפיצה משמעותית מאוד מהדיסקטים של 1.2 ו1.44 מגה שהיו נפוצים עד אז.

כמו תמיד, התעשיה מצאה מה לעשות בכל המקום הזה, וחיש מהר ראינו משחקים כמו Under a killing moon שישב על ארבעה דיסקים, ופנטסמגוריה שישב על שבעה דיסקים (!).
המשחקים האלו לא בדיוק עשו שימוש יעיל במקום :היה תוכן כפול בין הדיסקים, וקטעי הווידאו היו מכווצים בטכנולוגיה פרימיטיבית שלא כיווצה בצורה יעילה כמו קודקים מודרניים.
כמובן, לרוב האנשים לא היה צורב דיסקים, ודיסקים ריקים היו יקרים גם ככה. מצד שני, אנשים עדיין רצו לשחק במשחקים החדשים.
אז איך מעתיקים משחק של 650 מגה עם דיסקטים?
עוקפים את הבעיה על ידי הסרה של תוכן שמן ומיותר מהמשחק, בעיקר קטעי הווידאו. תעשית העתקות המשחקים התחילה לשחרר משחקים בפורמט CD-RIP, מה שאומר שאיזה האקר ישב וגילח מהמשחק מה שאפשר כדי להקטין אותו תוך שהוא מנסה לשמור על כמה שיותר משחק בפנים.
מטבע הדברים, המשחק היה פחות מהנה ככה, אבל עדיף משחק חלקי ממשחק שצריך 500 דיסקטים (נגועים בסקטורים דפוקים) כדי להעביר ממקום למקום.
בד בבד עם גדילת המשחקים, גדלו הדיסקים הקשיחים.
ההרדדיסק הראשון שלי היה בנפח 80 מגה, מה שהיה המון באותה תקופה כי לכל מי שהיה הרדיסק היה 40 מגה.
80 מגה נראה כמו אינסוף מקום כשמשחקים תופסים שניים שלושה דיסקטים של 360K, אבל הרבה פחות כשהתחילו משחקים שתופסים כמה מגה בייט כל אחד.
הדיסק הבא שלי היה 320 מגה, ואז 540, ואז 800, ואז 1.3 ג’יגה.
כל פעם נראה היה כאילו בעית המקום נפתרה.
רק נראה.

כשחלונות 95 הגיעה, כל המשחקים נכתבו עבור דוס ונראה היה כאילו אין הגיון בלהריץ משחק תחת חלונות, שזוללת משאבים.
עם הזמן יותר ויותר משחקים נכתבו לחלונות, ופחות ופחות עבור דוס והיום חלונות היא מערכת ההפעלה עם הכי הרבה משחקים.
חלונות 95 עצמה הגיעה על 13 דיסקטים של 1.2 בלבד, או על סידירום.

בסביבות 95 פורמט חדש בשם MP3 התחיל לצבור תאוצה, כל קובץ מוסיקה שלו תפס כ3-4 מגה במקום כמה עשרות קילובייטים לקובץ מסוג MOD או S3M. ההבדל הוא שMP3 נשמע כמעט בדיוק כמו המקור (טוב, בהשוואה לסטנדרטים של פעם – איכות הקידוד המקובלת היתה די נמוכה כדי לחסוך מקום).
את קובץ הMP3 הראשון שלי ניגנתי על 486DX100 (של AMD), והוא בקושי סחב אותו – כן, פעם ניגון MP3 היתה משימה שלא כל מחשב עמד בה.
הפריחה הגוברת של קבצי הMP3 יצרה צורך גדל והולך בעוד ועוד מקום, כאשר אלבום תפס בMP3 כ50-60 מגה.
כמה שנים עברו, צורבי סידירום הפכו לדבר שבשגרה, וסרטים שלמים התחילו להופיע ברשתות שיתוף הקבצים (בזמנו אי-דונקי, IRC וניוז-גרופס), סרט בפורמט ASF (קודק של מייקרוסופט באיכות מזעזעת) שקל כ300-350 מגה, וכשהופיע הקודק DivX כמעט כולם עברו אליו. סרט בDivX שוקל כ600-700 מגה, אבל האיכות בהשוואה לASF היא אסטרונומית.
עם הזמן גם מהירות העברת הקבצים גדלה, החל מימי המודמים שהעבירו קילובייטים ספורים בשניה וכלה בADSL/כבלים של ימינו שמעבירים מאות קילובייטים בשניה (ובקרוב מגה-בייטים בשניה), כמובן שכשאנשים מורידים יותר הם צריכים יותר מקום.
במשך תקופה של כמה שנים חל שיפור הדרגתי באיכות הסרטים, עד שסרט ממוצע שקל שני דיסקים (1.3 ג’יגבייט) ובשלב מסויים התחילו להופיע DVD-RIPs של סרטים/סדרות באיכות DVD במשקל של כארבעה ג’יגה לRIP.
לפני כחצי שנה פורמט בלו-ריי של סוני ניצח את הפורמט המתחרה HD-DVD של טושיבה, אני לא אכנס להבדלים הטכניים בין השניים, אבל השורה התחתונה היא שברגע שמלחמת הפורמטים הוכרעה החלה פריחה של סרטים באיכות HD מלא (1920×1080).
דיסק בלו ריי מכיל עד 50 ג’יגה בייט, ולא נדיר לראות סרטי בלו ריי שממלאים את הכל.
כמובן – 50GB לסרט זה עדיין לא מאוד פרקטי עבור רוב האנשים, והיום אפשר למצוא ברשתות שיתוף הקבצים גרסאות של סרטי בלו-ריי שקודדו מחדש בקודק H264 ושוקלים ‘רק’ כ8 ג’יגה לסרט בHD מלא.

היום אפשר כבר לקנות כוננים קשיחים בנפח של טרה וחצי ואפילו שני טרה, שזה יותר מפי חמש וחצי מליון מאשר אותו דיסקט 360K שהיה נפוץ כל כך לפני פחות מ20 שנה.

במבט לעתיד, ברור שלא רחוק היום שנראה מדיות איכסון של פטה-בייט (1000 טרה).
היום זה נשמע אסטרונומי, אבל גם מגה בייט,ג’יגה בייט וטרה בייט נשמעו ככה בהתחלה.
השאלה היותר מעניינת היא מה יהיו הישומים שידחפו את הצורך ביותר ויותר מקום בעתיד.

במהלך חיפוש אחרי המשחק הבא שלי בGamespot גיליתי את World of Goo, משחק פאזלים שקיבל את הציון המבטיח 9.
הורדתי אותו מרשת הביטורנט הקרובה לביתי (ISO פצפון של 150 מגה), התקנתי והתאהבתי במשחק.
עבר הרבה זמן מאז שראיתי משחק מקורי באמת.
המשחק הוא בעצם סימולציה פיזיקלית של ג’יפות קטנות בשם Goo, מכל מני סוגים.
המטרה, בדומה למטרה בלמינגס היא להביא כמות מסויימת של ג’יפוני גו למשאבה שמעבירה אל השלב הבא.
כדי להגיע לשם, בונים מהג’יפונים מגדלים, גשרים ומה לא.
המשחק פשוט כיף צרוף.

אחרי ששיחקתי בו רבע שעה החלטתי שהוא שווה קניה.
קפצתי לאתר של החברה המפתחת, 2dboy , גיליתי שהמשחק פותח על ידי שני חבר’ה בלבד, קייל גבלר ורון כרמל (משלנו?), שיושבים בסן פרנסיסקו.
הדבר הבא שראיתי היה שבקרוב הם ישחררו גרסא ללינוקס.
מייד זיהיתי שמדובר באתר שמריץ וורדפרס, בדיקה נוספת חשפה שהם משתמשים בפיירסטטס.
שלחתי להם אימייל עם הצעה להחלפת רשיון פיירסטטס ברשיון למשחק, אבל הבהרתי באימייל שהם יכולים להמשיך להשתמש בפיירסטטס חופשי, ושאם הם לא רוצים להחליף רשיונות אני אקנה את המשחק.
לשמחתי קייל חזר אלי והסכים מיד.
אז עכשיו יש לי עותק חוקי של המשחק, ואני ממליץ בחום לכל מי שמחפש משחק פאזלים חמוד בטירוף לקנות עותק (רק 20$).

אחד המשחקים עם השם הכי פיוטיים שנתקלתי בהם לאחרונה הוא Sins of a solar empire.
המשחק הוא משחק אסטרטגית חלל בזמן אמת, דו מימדי בפועל (כל העצמים נמצאים על אותו מישור) אבל תלת מימדי מבחינת תצוגה.
בדומה למשחקי אסטרטגיית חלל כמו Master of orion, בונים אימפרייה חללית, חוקרים טכנולוגיות, בונים חלליות וכו’.
המשחק הוא בזמן אמת והתצוגה דומה לתצוגה של Homeworld (למרות שHomeworld הוא יותר תלת מימדי).
ובכל זאת הוא שונה מHomeworld מאוד. בHomeworld מה שמניע את העסק הוא הקרב עם האוייב בשלב הנוכחי והשלב הוא ממוקד וקטן יחסית.
בחטאים השלבים יכולים להיות גדולים מאוד, ומה שמניע את המשחק הוא הרצון לכבוש כוכבי לכת ואסטרואידים כמה שיותר מהר.
עוד הבדל מהותי מאוד הוא שHomeworld המשחק הוא בעיקר מונחה קמפיין עלילתי, ובחטאים אין קמפיין. בהתחלה חשבתי שזה חיסרון עצום, אבל אחרי ששיחקתי במשחק ראיתי שהוא מספיק טוב וממכר גם ככה.

המפה מחולקת לשמשות, ולכל שמש כוכבי לכת.
ספינות חלל קופצות מכוכב לכת לכוכב לכת, במסלולים מוגדרים מראש (לכל פלנאטה יש ‘שכנים’).

לכל פלאנטה יש באר כבידה, כדי לקפוץ החוצה צריך לצאת ממנה (אפשר לראות בתמונה את באר הכבידה מסומנת במעגל בהיר)

המעבר בין בין רמות הפירוט מתבצע עם גלגלת העכבר. אפשר לעבור תוך שניה ממצב של זום על ספינה זעירה למצב של תצוגה של מערכת שמש שלמה (ואולי אפילו למצב של כמה מערכות שמש, עדיין לא יצא לי לשחק במפה כל כך גדולה).
במשחקים גדולים צי החלליות שלכם יהיה גדול מאוד, למשל:

החלליות במשחק מתחלקות לכמה מחלקות:
קפיטל:
ספינות ענק, רבות עוצמה. המשחק מאפשר מספק קטן של חלליות כאלו. את הראשונה מקבלים בחינם. כל אחת נוספת עולה המון ודורשת מחקר מיוחד.
יש כמה סוגים, החל מקפיטל בתפקיד תמיכה וכלה במשמיד עולמות. כיף .
קרוייזר:
ספינות גדולות, די חזקות, אבל לא מתקרבות לעוצמה של קפיטל. אפשר להגיע אליהם אחרי די הרבה מחקר.
פריגטה:
ספינות קטנות, רוב הצי שלכם יהיה פריגטות, לפחות בהתחלה.
קרב/מפציץ:
חלליות זעירות שלא ממש מתקיימות בזכות עצמם, אלא נוחתות על נושאת חלליות (כמו גלקטיקה), או בהאנגר שמגן על כוכב לכת.

הגרפיקה של המשחק טובה, ומה שמרשים זה הקלות של מעבר בין המצבים.
ברגע שיוצאים לרמת זום גדולה מספיק, חלליות מתחילות להעלם ובמקומם מופיע סמל בגודל קבוע, ברגע שיוצאים עוד יותר גם הפרטים של הפלאנטות נעלמות.
כדי לחסוך מעבר מתמיד בין רמות הזום, יש בצד שמאל עץ של כל האימפריה, שמאפשר ביצוע המון פעולות מכל מקום בלי לעשות זום לפלנטה או החללית הספציפית.

סך הכל, חטאי אימפריה סולרית הוא אחלה משחק.
קניתי אותו כדי לתמוך בסטארדוק (שפיתחו בעבר את Galactic civilization הזכור לטובה).

כדי לחסוך לי איתחולים לחלונות משחקים שלי, קניתי מנוי שנתי לCedega ב45$ – מחיר של משחק בודד.
Cedega מאפשר לי להריץ את Sins, ועוד הרבה משחקים ישירות על הלינוקס.
התמיכה לא מושלמת, אבל טובה מספיק כדי שהמשחק יהיה מהנה מאוד.
רוב התצלומי מסך פה נלקחו מSins שרץ על לינוקס .

אגב,
בראד וורדל, המנכל של Stardock, כתב פוסט נחמד על זכויות הגיימר.
עוד מאמר מעניין שלו הוא על פירטיות במשחקי מחשב.
בגדול, הוא טוען שפיראטים לא יוצרים הכנסות אבודות כי מראש הם לא קונים משחקים, ושהגנה מפני העתקה אף פעם לא עוצרת את הפיראטים ורק מעצבנת את המשתמשים החוקיים.
אני חייב לציין שאת חטאים הורדתי קודם, וכשראיתי שאני אוהב אותו שילמתי לחברה על עותק דיגיטלי (שנתן לי גם סאונד טראק של המשחק – אחלה מוסיקה).
הסיבה שעשיתי את זה היא כי אני רוצה לתמוך בחברה הזו על המשחקים הטובים שהיא משחררת, ובעיקר על זה שהיא לא נלחמת בגיימרים כמו רוב החברות.

אתמול בערב ראיתי את Iron man, ויש לי מילה אחת:
אכזבה.

סתם, אחלה סרט .
כיף ענק, למרות שהעלילה קצת צפויה – אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם.
אני חייב לציין שלמעט כמה דברים קטנים שהיו דרושים לצורך העלילה (אלקטומגנט שמונע מרסיסים להיכנס ללב? ומה עם ניתוח?) , לא ראיתי בסרט דברים מופרכים בעליל.
כתבה בNewscientist בוחנת את הקשר בין הסרט למציאות, ומוצאת שהוא לא רופף מדי.

רוצו בהמוניכם.

ואם באנשי ברזל עסקינן,
מסתמן סרט קולנוע שמבוסס על BioShock.
BioShock, למי שלא זוכר הוא אחד המשחקים הטובים ששוחרו בשנה שעברה, שהתברך באנשי ברזל רבים.
הסרט יבויים על ידי גור וברבינסקי (שודדי הקאריבים, The ring), ובינתיים אין תאריך משוער ליציאה.

משחק פלאש ג’אווה חמוד וממכר, זהירות.

תודה לסשה על הלינק.

כבר בטיול האחרון להולנד וגרמניה חשבתי לקנות Nintendo Wii, אבל פשוט אי אפשר היה למצוא Wii באף חנות.
חצי שנה אחר כך, בחג המולד, המצב לא יותר טוב: למעשה, הוא יותר גרוע:
מי שרוצה לקנות Wii בחנות, יכול להרשם ולקבל אותו ב21 בינואר, שזה כמה שבועות אחרי שאני חוזר.
למזלי, השותף שלי לנסיעה – יניב – היה ממש לחוץ על Wii, והסכים לחפש בנרות בתנאי שאני אקנה אם הוא מוצא.
הוא גילה כמה אתרים שמתמחים בחיפושיי Wii, כשהמעניין בהם הוא wii.FindNearBy.net שמאפשר חיפוש עם אינטגרציה לגוגל מפות ולכמה רשתות מאוד משמעותיות (Ebay, אמזון, וולמארט, Target וכו’).
במילים אחרות:
תמצא לי כל מי שמוכר Wii ברדיוס של 25 מיילים (או כל מרחק אחר) ממני.
מצאנו ככה Wii ב315$ בEbay, ובאותו יום נפגשתי עם המוכר בקניון South center שנמצא במרחק חמש דקות נסיעה מהמלון, והכסף החליף ידיים, וגם הWii. על הדרך קניתי בקניון את Super mario galaxy לWii, כדי שיהיה מה לשחק.
הWii ממש חדש, והגיע עם הניילונים בקופסא. מסתבר שהילדים שם רצו נורא PS3 לקריסמס, ופניהם נפלו למראה הWii.
החוויה של קניה באיביי בארצות הברית שונה לגמרי מאשר בארץ, ולו בגלל שקל מאוד למצוא מישהו שמוכר מה שאתם רוצים בקרבתכם. ההבדל משמעותי מאוד: במקום לשלם מחיר מופקע כדי לקבל את זה בדואר איטי לארץ, נפגשים באיזה מקום ואוספים את הרכש במהירות.

למרבה הצער, הטלוויזיה במלון מצו’קמקת למדי ואין לה חיבורים RCA מתאימים, אז לא יצא לי לבדוק את הרכש החדש, אבל הזמן לזה יגיע .
הWii שלי צורך במתח ב110 וולט, ואני עדיין מחפש פתרון לזה:
או שאני אקנה פה ספק כוח שמתאים גם ל220 וולט (קצת קשה למצוא פה), או שאני אקנה בארץ ממיר 220 -> 110 וולט.
בכל מקרה, אני לא מודאג – הבעיה הזו פתירה.

בקרוב אצלי בסלון:

בחור חכם בשם ג’וני לי עושה כמה דברים מדהימים עם השלט של נינטנדו Wii, הידוע גם כWiimote.

ההברקה האחרונה, מעקב אחרי תנועות ראש באמצעות הWiimote, מה שמאפשר התאמה של מודלים תלת מימדיים לנקודת המבט של המתבונן, או במילים אחרות תלת מימד אמיתי במסך המחשב שלכם.

שווה להכנס לאתר שלו לראות את איך הוא עושה מסך מגע ומעקב אחרי אצבעות (באוויר) באמצעות הWiimote.
קניתי שלט כזה, ואני מתכוון להשתעשע בו (40$, כמה עולה בארץ? .

כמו שכתבתי פה, יש לי ספיירים (חוקיים) של Half-life 2 וEpisode one.
זו קריאה אחרונה:
מי שרוצה שיגיד אני, ויצרף סיפור קורע לב. נכון לכרגע מבין הוא היחיד שהביע עניין, אז הוא יקבל את זה אוטומטית אם לא יהיו דורשים נוספים.

לפני כמה ימים Valve שחררו את הבטא של Team fortress 2 (להלן TF2) למי שקנה את הOrange box בקניה מוקדמת, ומאז שיחקתי במשחק כמה שעות טובות (תיקון: כמה שעות מאוד טובות).
ללא ספק, המשחק מספק את חווית ריבוי השחקנים הטובה ביותר שראיתי עד היום, וראיתי די הרבה.
הערה: המשחק עדיין בבטא, ומדי פעם יש עדכונים של המנוע ושל כללי המשחק שנועדו לאזן את השחקנים.

המשחק
TF2 הוא משחק מרובה שחקנים, אין מצב של שחקן יחיד. הוא מבוסס על TF, שהיה מוד של Quake 2, ולאחר מכן הוסב למנוע של Half life.
המשחק נראה, מרגיש ונשמע כמו סרט מצוייר מהיר ומטורף.
יש 9 דמויות שונות לחלוטין, כל אחת עם היתרונות והחסרונות שלה, עם הנשקים שלה, כמות הכוח שלה ועם האסטרטגיות שמתאימות לה.
מה שטוב כשמשחקים דמות אחת יוביל לפרישה מוקדמת כשמשחקים דמות אחרת, אז יש הרבה מה ללמוד כדי להגיע לרמה גבוהה.
בינתיים שחקתי לא מעט בסייר, בחייל, בכבד, במהנדס ובחובש, אז עליהם יהיה לי הכי הרבה מה לומר, אבל אני אשתדל לספר על כל הדמויות.
הגרפיקה של המשחק שונה מאוד מהגרפיקה של משחקים אחרים שרצים על מנוע הSource של Valve. המשחק נראה ומרגיש כמו סרט מצוייר, ולא מנסה להראות ראליסטי.
הסאונד מצויין וקורע מצחוק, ושניהם מעבירים מצויין את התחושה של הסרט המצוייר.

הדמויות

סייר
הסייר הוא הדמות המהירה בחבורה, הוא רץ פי שתיים יותר מהר מכל דמות אחרת, ויכול לבצע קפיצה כפולה באוויר, אפילו תוך שינוי כיוון.
הנשקים של הסייר הם אקדח, רובה צייד ומחבט בייסבול, שמשמש בעיקר כדי להוריד לאוייבים לא עירניים מכה לראש מאחורה תוך כדי ריצה.
אין לסייר יותר מדי כוח (125), אז קל יחסית להרוג אותו – אם מצליחים לפגוע בו כשהוא רץ וקופץ כמו מטורף.
הסייר טוב במיוחד במפות התקפיות, כי הוא מסוגל להגיע לנקודות שליטה שצריך לכבוש מהר מאוד (סייר תופס נקודות שליטה פי שתיים יותר מהר מדמויות אחרות).

חייל
החייל הוא מכונת מלחמה משומנת, שהתברך במשגר טילים, רובה ציידים ואת, איתו הוא מלטף את ראשי אוייביו.
החייל בעל מהירות ממוצעת, 200 כוח אבל כוח אש רציני מאוד.החייל מסוגל לבצע קפיצת רקטה לגבהים מרשימים.
נכון לכרגע, שיא ההריגות שלי בוצע עם חייל (12), ובאותו סיבוב שברתי גם בענק את שיא הנזק שגרמתי בסיבוב אחד: 3010 (!), כמובן שנעזרתי בחובשים לרוב, אבל זה עדיין טוב מאוד.

פיירו
פיירו (להביוריסט) הוא לוחם לטווח קצר, לפיירו יש להביור (כמובן), רובה ציידים וגרזן כבאים (כמובן).
עדיין לא שחקתי בפיירו, אז אין לי הרבה מה להרחיב עליו.

כבד
הכבד, כבד הוא.
300 כוח, הולך לאט לאט, חמוש ברובה ציידים, באגרופים גדולים, והכי חשוב – בוולקן רב עוצמה שמסוגל למחוק חבורות שלמות במהירות.
הבעיה המרכזית עם הכבד היא האיטיות שלו.
כבד שמלווה בחובש הם צוות מאוד שימושי, או מסוכן, תלוי מאיזה צד של המשקפת אתם מסתכלים עליהם.

איש הרס
איש ההרס, או Demoman, מצוייד ברובה רימונים, משגר פצצות דביקות, ובקבוק כואב במיוחד.
הוא טוב בעיקר כדי להחזיק מעברים צרים שהאוייב רוצה נורא לעבור בהם.

מהנדס
המהנדס טוב גם בהגנה וגם בהתקפה, הנשקים הבסיסים שלו פשוטים: רובה ציד, אקדח ומפתח צינורות, אבל למהנדס יש גם PDA שמאפשר לו לבנות מבנים קטנים ומועילים:
צריח: הצריח הוא מכונת יריה אוטומטית, שיורה בכל אוייב שנכנס לשדה הראיה שלה. אפשר לשדרג את הצריח שלוש פעמים, ובשדרוג השלישי הצריח כבר יורה בקצב אש רצחני כדורים וטילים. כדי לשדרג צריך לאסוף מתכת מגופות של אוייבים חרוכים.
למרבה הצער, או המזל (תלוי אם אתה מהנדס או לא), המהנדס יכול לבנות רק צריח אחד.
Dispenser: הדיספנסר (איך אומרים בעברית?) מרפא אנשי צוות שמתקרבים אליו, וגם מספק לחובש מתכת.
בנוסף, המהנדס יכול לבנות כניסה ויציאה של טלפורט ,שמאפשר לצוות שלו לקצר מרחקים, מה שיכול לחסוף הרבה זמן ולעשות את ההגנה על נקודה מסויימת הרבה יותר קלה.

צלף
הצלף הוא הקמפר האולטמטיבי. הנשק המרכזי של הצלף הוא כמובן רובה הצלפים, שמאפשר להוריד אוייבים ממרחק שאין שני לו. אין דבר מעצבן יותר מלקבל כדור לראש מצלף נסתר… בעצם, יש. להדקר על ידי מרגל.

מרגל
המרגל הוא האוייב המעצבן ביותר, ובו זמנית אחת הדמויות שהכי כיף לשחק.
למרגל יש אקדח די חלש, סכין מתקפלת שימושית, מטען חבלה לנטרול צריחים ודיספנסרים וערכת הסוואה, שמאפשרת למרגל להתחפש לכל אחד מיחידות האוייב בתוך כמה שניות. המרגל ישאר מוסוה עד שהוא יתקוף מישהו.
אם מרגל דוקר מישהו בגב, הוא מת מיד, לא משנה כמה כוח יש לו.
אם זה לא מספיק, המרגל יכול להעלם לחלוטין ל9 שניות, מה שמאפשר לו להתחפף מיד אחרי שהוא דוקר מישהו.
אין לכם מושג איזה סיפוק זה להתחפש לשחקן מהצוות השני, להסתנן אל מעבר לקווי האוייב (צריך לשים לב להתנהג כמו האוייב, אם תרוצו בספינט נגד כיוון הריצה של שאר האוייבים סביר שלא תגיעו רחוק), לשכנע חובש אוייב לרפא אתכם, ואז – כשהוא לא מסתכל לדקור אותו בגב לאות תודה.
המרגל גם שימושי מאוד כדי להשמיד את דברים שמהנדסים בונים.

חובש
החובש הוא בן הלוויה האולטימטיבי לחייל ולכבד. החובש יכול לרפא עם רובה הריפוי שלו ממרחק של כמה מטרים טובים חברים בצוות, וחובש ולוחם או כבד שיוצאים להתקפה יכולים לגרום נזק אדיר.
חובש יכול להעלות את הכוח של שחקן שהוא מרפא עד ל150%, אז אם למשל הוא מרפא כבד, הכוח שלו יעלה מהר מאוד ל450, שזה באמת המון.
בזמן שהחובש מרפא, מתמלא לו מד הUberCharge, ברגע שהוא מלא, החובש יכול לגרום לו ולחבר הצוות שהוא מרפא להפוך לבלתי פגיעים לחלוטין למשך 8 שניות.
צוות בלי חובש הוא כמו דג בלי אופניים, וכולם יודעים שדג זהב בלי אופניים לא שווה יריקה.

המפות
המפות בבטא מצויינות ומגוונות, ולמרות שיש רק שש, הן מספקות הרבה כיף.
חלקן מבוססות על החלפת תפקידים בין הגנה והתקפה בין שני הצוותים (צוות אחד צריך לכבוש נקודות כוח, והשני צריך להגן עליהן), חלקן מבוססות על כיבוש הדדי (כל צוות צריך לכבוש לצוות השני, ולהגן על שלו), תפוס את הדגל – רק שהדגל הוא בעצם תיק מסמכי ריגול, וזה שתופס אותו משאיר אחריו שובל עקבות של ניירות שמאפשרות לעקוב אחריו.
הדינאמיקה של המשחק שונה ממפה למפה, במפות שבו צוות אחד צריך לתקוף ואחד להגן – הצוות המגן מתחפר עם מהנדסים מסביב לנקודות הכוח, והצוות התוקף מנסה להתגבר על החסימה.
במפות של התקפה הדדית, כל צוות מגן פחות על הנקודה שלו ותוקף יותר, עד שהצוות החזק יותר מביא את המלחמה אל הנקודה של הצוות החלש, מה שיכול להיות הזדמנות לאיזה סייר קל רגליים לכבוש את הנקודה של הצוות החזק.
במפות תפוס את המודיעין (הדגל!), בדרך כלל מהנדס או שניים מתבצרים ליד המודיעין, והשאר תוקפים.

לסיכום, מי שאי פעם שיחק ונהנה ממשחק FPS מרובה משתתפים, חייב לשים את הידיים שלו על טים פורטרס 2.
Maggots!