אז כאחד המעריצים האמיתיים של סטארקפט, קניתי לי עותק של גרסאת האספנים של סטארקרפט 2 בארוע ההשקה בחצות.
מאז אני ישן קצת פחות.
גרסאת האספנים יקרה באיזה 150 שקל, אבל שווה את זה לגמרי לדעתי.
נתחיל מהקופסא: כבדה, קשיחה ועם זיזים מגניבים.
בפנים, חוץ מהמשחק יש ספר על האמנות של המשחק, תמונות, ציורים וקונספטים מאמני בליזארד שהובילו למשחק כמו שהוא היום.
קומיקס של סטארקרפט 0 (מה היה לפני סטארקרפט 1)
סידי של פסקול המשחק (שכבר נמכר באי-טונז ב$10).
די-וי-די של מאחורי הקלעים
דיסקית און קיי (DOG TAG של ג’יימס ריינור, הדמות הראשית במשחק), שמגיעה טעונה עם סטארקרפט 1 וחבילת ההרחבה ברוד וואר .
(כל התמונות לחיצות לקבלת תמונה בגודל מלא)
הגעתי הביתה וסייימתי את ההתקנה בסביבות 1:00.
במהלך ההתקנה המשחק מספר את תקציר הפרקים הקודמים, שזה טאץ’ נחמד.
בתום ההתקנה הפעלתי את המשחק ועמדה בפני בחירה הרת גורל (טוב נו, לא ממש – אבל עדיין בחירה קשה) :
בדרך כלל אני תמיד משחק קודם בקמפיין לשחקן יחיד לפני שאני חושב בכלל על ריבוי משחקים, אבל הפעם התפתתי לקפוץ ישר למים העמודים ולנסות משחק מרובה משתתפים.
לא עמדתי בפיתוי. בחרתי בגזע הטראנס (בני אדם), ומולי עמד שחקן ששיחק בפרוטוס.
לא במפתיע, גם הוא בדיוק קנה את המשחק ועדיין לא ראה אפילו את הקמפיין לשחקן יחיד.
התחלנו לשחק, ולשמחתי ומייד הרגשתי בבית.
חוץ מהגרפיקה המשופרת לאין ערוך, זה נראה והרגיש כמו הסטארקרפט שלמדתי לאהוב.
המכניקה של המשחק דומה מאוד לזה של המשחק הקודם.
בנינו בשקט במשך כמה דקות ואפילו התחלתי בסיס הרחבה, ואז הבחור התקיף אותי עם סטוקרס (Stalkers – יחידת פרוטוס חדשה שמזכירה קצת את הדראגון שיצא לגמלאות), וזילוטס (Zealots – היחידה הרגלית הישנה והטובה של הפרוטוס).
הצלחתי להדוף אותו עם מארינס שהתבנקרו בכניסה, אבל המחיר היה די גבוה, הוא הצליח להכנס לבסיס ההרחבה שלי ודפק לא מעט SCVים (יחידת הבניה התיקון ואיסוף המשאבים של הטראנס). למרבה המזל הוא אפלו לא ראה שיש לי עוד בסיס.
הוא המשיך לתקוף מדי פעם, אבל ההתקפות הבאות היו פחות מוצלחות כי כבר עיביתי את קוי ההגנה שלי.
כמה דקות אחרי, יצאתי למתקפה עם מרינס וכמה טנקי מצור, הגעתי עד לפתח הבסיס שלו והתחלתי להזדחל עם הטנקים : כמה טנקים במוד מצור, כמה מתקדמים קדימה עם המרינס ועוברים למוד מצור בעצמם, וחוזר חלילה.
לא עבר הרבה זמן ומר בחור נכנע.
ניצחון לכוחותינו במשחק הראשון, האקדמיה של סטארקרפט 1 הוכיחה את עצמה.
אוקיי, זה היה נחמד ומוכר, והחלטתי לעבור למשחק לשחקן יחיד.
סטארקרפט 2 יחולק לשלושה חלקים, כשכל חלק יתמקד בגזע אחר.
כנפי החופש – החלק הראשון – מתמקד באנשים (Terrans), אבל למרות זאת מאפשר בוודאות לשחק גם בפרוטוס כחלק מעלילה של המשחק לשחקן יחיד (ואולי גם בזרג, אני לא בטוח).
הסיפור מרגיש די אפל ופסימי, והסרטונים מדהימים כצפוי.
המשימות הראשונות פשוטות ומציגות בפני השחקן את היחידות הבסיסיות. פה אין הפתעות.
רוב המשימות מתבססות על איסוף משאבים ובניית בסיס וצבא, אבל יש הרבה משימות עם טוויסטים מענינים.
יש משימה על כוכב לבה, שבה כל כמה דקות הלבה עולה וכל השטחים הנמוכים מוצפים, מה שאומר שצריך לפנות אותם מהר. מה שהופך את זה למעניין זה שהמינרלים נמצאים רק שם.
יש משימה אחרת שבה יש מחזור יום ולילה קצר, שבו בלילה אנשים נגועים (Infested Terrans) מנסים לעלות על הבסיס שלכם במאות, וביום יש הזדמנות להוציא כוח חלוץ ולהשמיד את הבתים של המושבה מהם היצורים באים בלילה (הם רגישים לאור אז ביום הם מסתתרים).
לכל משימה יש כמה מטרות ראשיות שחייבים לעבור כדי לסיים אותה, ועוד כמה מטרות משניות שנותנות בונוסים.
חוץ מהמטרות הברורות, יש גם הישגים אפשריים בכל משימה שבדרך כלל הרבה יותר קשה לקבל.
פרפקציוניסטים כמוני שרוצים את כל ההישגים יכולים לבלות ימים שלמים בנסיונות, מה שמאריך משמעותית את זמן המשחק.
בין המשימות ריינור מסתובב בחללית, ומדבר עם הדמויות – מה שנותן עומק לדמויות ולעלילה.
עוד טאץ’ נחמד הוא ערוץ החדשות שמדווח בצורה לא הכי אובייקטיבית על הארועים האחרונים.
בנוסף אפשר לשדרג יחידות ובניינים בארמורי בחללית (בתמורה לכסף או לנקודות מחקר שאספתם במהלך המשימות), וגם לשחק במשימות קודמות שוב.
אחת המשימות במשחק:
יש אפילו מכונת ארקייד עם משחק ארקייד של חלליות בקנטינה.
המשחק מרובה המשתתפים הוא חלק משמעותי בסטארקרפט לפחות כמו הקמפיין לשחקן יחיד, אולי אפילו יותר.
בהתחלה אתם מקבלים עד 50 משחקים להכרת המשחק (בלי ציונים ובלי דירוג), ואחר כך 5 משחקים מכל סוג (1V1, 2V2 וכו’) שבהם המשחק מחליט באיזה רמה אתם.
משם הכל נזכר והמשחק יעשה כמיטב יכולתו לשים אתכם מול שחקנים ברמה שלהם, מה שאומר שאין מה לצפות לסדרת הפסדים או סדרת נצחונות רצופה (שזה דבר טוב לדעתי).
משחק מפורשן של שניים מהמפתחים של סטארקרפט:
יש לא מעט ביקורת על המשחק, בעיקר מסביב לנושאים הבאים:
אין תמיכה בLAN!
זכורים לי לילות רבים שבהם שיחקתי בLAN כשעבדתי בטלמפ, עוד כשטלמפ היתה חברה של ארבעה אנשים. אבל כבר אז בעיקר שיחקנו כצוות בבאטל.נט נגד שחקנים אחרים ורק לעיתים די נדירות במשחק LAN של ממש.
ברמה הטכנית, אין סיבה שמשחק שמתואם דרך באטל.נט יהיה יותר איטי ממשחק מקומי לחלוטין כי המחשבים מדברים ישירות אחד מול השני ולא דרך השרתים המרכזיים.
אומנם צריך גישה לאינטנט כדי להתחיל משחק, ואם יש לכם LAN שנמצא על תחנת החלל מיר בדיוק כשיש סופת שמש יתכן ולא תוכלו להתחבר ולשחק – שזה אומנם חבל אבל לא נראה לי שזה בעיה אמיתית.
בקיצור, לי אישית זה לא מפריע במיוחד, אבל לפי ריבוי התגובות באמזון שנותנים למשחק ציון 1 מתוך 5 על בסיס זה שאין בו LAN, זה כנראה מפריע ללא מעט.
הניחוש שלי הוא שזה מפריע בעיקר למי שרוצה לשחק במשחק מרובה משתתפים בלי לקנות עותק חוקי של המשחק, וזה נסיון ללחוץ את בליזארד להחזיר תמיכה בLAN.
קיבלנו שליש משחק במחיר של משחק מלא!
סטארקרפט כלל קמפיינים של שלושת הגזעים במשחק, והרבה אנשים מרגישים שבליזארד מנסה לחלוב את הפרה בזה שהיא משחררת משחק אחד ב$60 לכל אחד מהקמפיינים.
אפשר להבין את הכעס, אבל אחרי ששיחקתי במשחק אני חייב לומר שלפחות בינתיים נראה שיש בקמפיין של סטארקרפט 2 לא פחות משחק מאשר בכל שלושת הקמפיינים של סטארקרפט 1, אולי אפילו יותר.
בקיצור, לדעתי קיבלנו משחק וחצי במחיר של משחק וחצי.
יהיה מי שיטען שזה בעצם סטארקראפט 1 עם גרפיקה חדשה וסיפור חדש.
זה לא מדוייק: למרות שרוב המכניקה של המשחק לא השתנתה , יש כל מני שינויים קטנים וברוכים, למשל – אפשר לתת הוראות בתור לSCV גם בזמן שהם בונים משהו. או אפשר לתת הוראות בתור לטנק מצור שכוללות מעבר למצב ומצור או יציאה ממצב מצור.
בנוסף אפשר להכניס בניינים לקבוצה ולהורות לכל הבנינים לייצר משהו בלי לעבור לבסיס בכלל.
עוד דבר נחמד זה שאפשר לנתב את הSCVים החדשים שנבנים במרכז הפיקוד ישירות אל שדה המינרלים, מה שחוסך התעסקות איתם בכל פעם שאחד חדש יוצא.
למרות זאת, המשחק שמר על התחושה של המשחק הראשון (אם כי יש המון יחידות חדשות וכמה מהיחידות הישנות נעלמו).
אין לי ספק שסטארקרפט 2 הוא משחק האסטרטגיה הטוב ביותר אי פעם, ואני ממליץ לכולם לשים יד על עותק חוקי שיאפשר להם לשחק גם בבאטל.נט ביצירת המופת החדשה של בליזארד.
אחד המשחקים הנוסטלגיים ביותר אי פעם הוא אי הקופים 2 – נקמתו של ליצ’אק, ולפני כשבועיים לוקאס ארטס שחררה גרסא מחודשת שלו, עם גרפיקה ראויה וסאונד ומוסיקה מחודשים.
זה המשחק השני בסדרה שהם מחדשים, כשהראשון היה כמובן הסוד של אי הקופים. שני המשחקים זמינים תמורת 10$ כל אחד בסטים (שניהם שווים כל סנט!)
מה שמגניב פה שזה בעצם המשחק הישן, אבל בדיוק – בעטיפה מחודשת. למעשה, המשחק הישן מסתתר שם בפנים ואם תלחצו על F1 בזמן המשחק, הגרפיקה הממשק והסאונד יעברו להיות אלו של המשחק מ91 (!).
תוספת חדשה היא הערות של המפתחים לגבי סצנות מסויימות במשחק, זה מרגיש ממש כמו איזה פודקאסט על מונקי איילנד, מאוד לא רשמי ומשעשע.
הנה הטריילר (שנראה טיפה יותר מרשים מהדבר האמיתי, אבל עדיין משעשע):
והנה קצת גיימפליי:
מחכה בקוצר רוח לרימייק של האורגים ומי יודע, אולי אפילו יומו של הטנטקל?
דרגון אייג’ הוא משחק RPG לשחקן יחיד, עם עומק דמויות ועלילה באמת יוצא דופן.
כמו בכל המשחקים מסוג זה, המשחק מתחיל ביצירה של הדמות הראשית.
BioWare החליטו לא להשתמש בחוקי הAD&D המקובלים, אז למרות שהעניינים די מוכרים הם מספיק שונים כדי שיהיה מעניין.
אפשר לבחור אחד משלושה גזעים:בני אדם, אלפים או גמדים, ואחד משלושה מקצועות :לוחם, קוסם או גנב (המגבלה היחידה היא שגמד לא יכול להיות קוסם).
למרות שאין מה לדאוג, לכל אחד משלושת המקצועות הראשיים יש ארבעה התמחויות אפשריות, מתוכם תוכלו לבחור שתיים במהלך המשחק.
המשחק מתחיל באחד משישה פתיחות שנקבעת לפי המקצוע או הגזע של השחקן. בסוף סיפור הרקע העלילות מתלכדות.
הסיפור הכללי הוא ששוב כוחות השחור מאיימים להשמיד את הכל, ואתם מצטרפים למסדר בשם השומרים האפורים (Grey Wardens) שנלחמים
בכוחות השחור (Darkspawn) כל כמה מאות שנים מחדש.
מהר מאוד דברים משתבשים והופכים למאוד נואשים עבור השומרים האפורים.
יש במשחק עשרות שעות של דיאלוגים, שמוקראים על ידי שחקנים מקצועיים ולא ובדרך כלל מאוד מעניינים.
אתם מסתובבים בעולם של פרלדן בקבוצה של עד ארבעה חברים.
בדומה למערכת הקרב של באלדר’ס גייט, אפשר לעצור את הקרב בכל רגע ולחלק הוראות לשחקנים, אבל הם עצמאיים ואם לא תגידו להם מה לעשות הם כבר יחליטו לבד.
דבר חדש הוא שאפשר להגדיר מערכת חוקים טקטיים לפיה הדמויות פועלות כאשר אתם לא שולטים בהם ישירות. השליטה יכולה להיות כללית כמו למשל להגדיר שקוסם מסויים יהיה על תקן מרפא ולוחם מסויים יעדיף לתקוף מרחוק (חץ וקשת למשל) או ממש להכנס להגדרות מפורטות של מה לעשות כשתנאי מסויים מתקיים, למשל :
אם הכוח שלך יורד מתחת ל50% תשתה שיקוי כוח או אם השחקן הראשי מותקף, תגן עליו וכו’
כמובן, עם הזמן הדמויות עולות בדרגות ומקבלות נקודות שאתם יכולים להשקיע ביכולות שונות.
בניגוד לרוב המשחקים מסוג זה שבו הבחירות של השחקן רק מקדמות עלילה לינארית פה את רוב המשימות הראשיות אפשר לגמור בשתיים או יותר צורות שונות משמעותית.
ההחלטות שלכם יקבעו את היחס של חברי הקבוצה אליכם, ומה יהיה בהמשך המשחק.
למשל, בשלב מסוים אחד מחברי הקבוצה שאספתי בדרך שלי תקף אותי כי הוא החליט שבמקום להתרכז במשימה הראשית וללכת להדביר את הרוע אני מתרוצץ בכל מני מקומות שלא קשורים לדעתו.
נלחמנו באחד על אחד, ואחרי שהבסתי אותו וזכיתי מחדש בכבוד שלו החלטתי להרשות לו להשאר.
אם תהיו ביחסים טובים עם החברים בקבוצה, תקבלו מהם קווסטים שקשורים לרקע שלהם.
המשחק רחב יריעה במיוחד, ומושקע מאוד לכל האורך. להערכתי יש בו בין 50 ל100 שעות משחק (תלוי כמה אתם סוטים מהעלילה הראשית), שלא כוללים משחק כדמות אחרת עם מצפן מוסרי שונה (לגמרי שווה לשחק את המשחק שוב הפעם כדמות חסרת מוסר שעושה מה שטוב לה ולמעשה התחלתי בדיוק בזה אחרי שסיימתי את המשחק).
אני חייב להזהיר:
המשחק שואב אתכם לתוכו, ורוב הסיכויים הם שאחרי שתתחילו, לא תוכלו להפסיק לשחק עד הסוף (המר?).
חוץ מהכמות האדירה של תוכן שיש במשחק הזה, BioWare שיחררו איתו ערכה ליצירת תוכן נוסף, ובנוסף משחררים חבילות נוספות בתשלום כתוכן להורדה מתוך המשחק. למשל, לפני כמה ימים הם שחררו פרק נוסף ב$5.
אם יש משחק ששווה קניה השנה, זה המשחק.
בהתחלה היה XT, ובXT שני כונני 5 ורבע אינץ’ שקראו דיסקטים גמישים – כמו שנאמר, פלופיס.
ובפלופי 360K בלבד, 180K בכל צד.
באותה תקופה מערכת הפעלה שלמה, דוס (2.0 היא הגרסא הראשונה שאני זוכר) נכנסה בכזה דיסקט, יחד עם אוסף תוכניות שימושיות:
format, diskcopy,chkdsk,edlin,attrib ועוד.
היו גם דיסקטים קטנים של 720K, אבל הם היו פחות נפוצים.
חלק מהמשחקים באותה תקופה הגיעו בלי מערכת הפעלה, ועשו BOOT ישירות לתוך המשחק.
חלק הגיעו עם קבצי המערכת של דוס, בדיוק מספיק כדי להעלות דוס ואז את המשחק.
בימים האלו לא היה נדיר לראות דיסקט 360K שמתהדר בכיתוב “10 משחקים”, רובם גרועים במיוחד – אבל פה ושם היו פנינות כמו ציפור קופצת או דיגר.
בהמשך הופעו משחקים שתפסו דיסקט שלם, ולא עבר הרבה זמן והופיעו משחקים שתפסו שני דיסקטים של 360K, למשל הנסיך הפרסי או דאבל דרגון.
באותם ימים התחלתי ללמוד איך משמשים בדוס, ואיך מקלקלים דברים. למשך, הידעתם שאם מוחקים את כל הקבצים המיותרים ממשחק (הכל חוץ מקובץ הEXE) כדי לעשות מקום לעוד משחקים הוא מפסיק לעבוד?
אני חושב שהמשחקים הראשונים שפרצו את מחסום שני הדיסקים היו קווסטים של סיירה. אם אני זוכר טוב, קינג’ס קווסט 4 כבר הכיל איזה 4 דיסקטים.
עברו כמה שנים, והופיע מחשב חדש: ה286, עם כונני דיסקטים מרשימים – 1.2 מגה ו1.44 מגה.
כמו כמה וכמה דיסקטים של 360K.
מהר מאוד משחקים התחילו לתפוס יותר ויותר מקום, רובין הוד של סיירה למשל, תפס כ7 דיסקטים של 1.2!
דיסקטים היו אחת המדיות הכי לא אמינות בהיסטוריה. והם היו גם יקרים מאוד. 10 דיסקטים של NASHUA שנחשבה חברה איכותית מאוד עלו כ80 שקל, ואני מדבר על 80 שקל בימים שבהם השקל היה שקל.
בנוסף, דיסקטים נטו לצבור סקטורים רעים במשך הזמן, בגלל טביעות אצבעות, אבק וסתם איכות ירודה של המשטח המגנטי שעטף אותם. מכוון שהם היו כל כך יקרים, אנשים נטו לשמור דיסקטים למשך שנים, וברור שזה גרם לכך שחלק גדול מהדיסקטים של אנשים היו דפוקים.
לא שזה הפריע להם להעתיק כמו מטורפים.
אני זוכר שהייתי הולך לחברים עם שקיות מלאות דיסקטים, וחוזר עם דיסקטים קצת יותר כבדים .
עוד שיטה להעתיק היתה לשלוח דיסקטים בדואר לחבר מקומבן, ולקבל אותם חזרה מלאים כל טוב.
כמובן שהשיטות האלו גם עזרו להפיץ ווירוסים, שרכבו על הדיסקטים מסביב לעולם.
בסביבות 94 הסידירום התחיל לצבור תאוצה, ומשחקים שהופצו על סידים התחילו להופיע.
כל סידי מכיל כ650 מגה, שזו קפיצה משמעותית מאוד מהדיסקטים של 1.2 ו1.44 מגה שהיו נפוצים עד אז.
כמו תמיד, התעשיה מצאה מה לעשות בכל המקום הזה, וחיש מהר ראינו משחקים כמו Under a killing moon שישב על ארבעה דיסקים, ופנטסמגוריה שישב על שבעה דיסקים (!).
המשחקים האלו לא בדיוק עשו שימוש יעיל במקום :היה תוכן כפול בין הדיסקים, וקטעי הווידאו היו מכווצים בטכנולוגיה פרימיטיבית שלא כיווצה בצורה יעילה כמו קודקים מודרניים.
כמובן, לרוב האנשים לא היה צורב דיסקים, ודיסקים ריקים היו יקרים גם ככה. מצד שני, אנשים עדיין רצו לשחק במשחקים החדשים.
אז איך מעתיקים משחק של 650 מגה עם דיסקטים?
עוקפים את הבעיה על ידי הסרה של תוכן שמן ומיותר מהמשחק, בעיקר קטעי הווידאו. תעשית העתקות המשחקים התחילה לשחרר משחקים בפורמט CD-RIP, מה שאומר שאיזה האקר ישב וגילח מהמשחק מה שאפשר כדי להקטין אותו תוך שהוא מנסה לשמור על כמה שיותר משחק בפנים.
מטבע הדברים, המשחק היה פחות מהנה ככה, אבל עדיף משחק חלקי ממשחק שצריך 500 דיסקטים (נגועים בסקטורים דפוקים) כדי להעביר ממקום למקום.
בד בבד עם גדילת המשחקים, גדלו הדיסקים הקשיחים.
ההרדדיסק הראשון שלי היה בנפח 80 מגה, מה שהיה המון באותה תקופה כי לכל מי שהיה הרדיסק היה 40 מגה.
80 מגה נראה כמו אינסוף מקום כשמשחקים תופסים שניים שלושה דיסקטים של 360K, אבל הרבה פחות כשהתחילו משחקים שתופסים כמה מגה בייט כל אחד.
הדיסק הבא שלי היה 320 מגה, ואז 540, ואז 800, ואז 1.3 ג’יגה.
כל פעם נראה היה כאילו בעית המקום נפתרה.
רק נראה.
כשחלונות 95 הגיעה, כל המשחקים נכתבו עבור דוס ונראה היה כאילו אין הגיון בלהריץ משחק תחת חלונות, שזוללת משאבים.
עם הזמן יותר ויותר משחקים נכתבו לחלונות, ופחות ופחות עבור דוס והיום חלונות היא מערכת ההפעלה עם הכי הרבה משחקים.
חלונות 95 עצמה הגיעה על 13 דיסקטים של 1.2 בלבד, או על סידירום.
בסביבות 95 פורמט חדש בשם MP3 התחיל לצבור תאוצה, כל קובץ מוסיקה שלו תפס כ3-4 מגה במקום כמה עשרות קילובייטים לקובץ מסוג MOD או S3M. ההבדל הוא שMP3 נשמע כמעט בדיוק כמו המקור (טוב, בהשוואה לסטנדרטים של פעם – איכות הקידוד המקובלת היתה די נמוכה כדי לחסוך מקום).
את קובץ הMP3 הראשון שלי ניגנתי על 486DX100 (של AMD), והוא בקושי סחב אותו – כן, פעם ניגון MP3 היתה משימה שלא כל מחשב עמד בה.
הפריחה הגוברת של קבצי הMP3 יצרה צורך גדל והולך בעוד ועוד מקום, כאשר אלבום תפס בMP3 כ50-60 מגה.
כמה שנים עברו, צורבי סידירום הפכו לדבר שבשגרה, וסרטים שלמים התחילו להופיע ברשתות שיתוף הקבצים (בזמנו אי-דונקי, IRC וניוז-גרופס), סרט בפורמט ASF (קודק של מייקרוסופט באיכות מזעזעת) שקל כ300-350 מגה, וכשהופיע הקודק DivX כמעט כולם עברו אליו. סרט בDivX שוקל כ600-700 מגה, אבל האיכות בהשוואה לASF היא אסטרונומית.
עם הזמן גם מהירות העברת הקבצים גדלה, החל מימי המודמים שהעבירו קילובייטים ספורים בשניה וכלה בADSL/כבלים של ימינו שמעבירים מאות קילובייטים בשניה (ובקרוב מגה-בייטים בשניה), כמובן שכשאנשים מורידים יותר הם צריכים יותר מקום.
במשך תקופה של כמה שנים חל שיפור הדרגתי באיכות הסרטים, עד שסרט ממוצע שקל שני דיסקים (1.3 ג’יגבייט) ובשלב מסויים התחילו להופיע DVD-RIPs של סרטים/סדרות באיכות DVD במשקל של כארבעה ג’יגה לRIP.
לפני כחצי שנה פורמט בלו-ריי של סוני ניצח את הפורמט המתחרה HD-DVD של טושיבה, אני לא אכנס להבדלים הטכניים בין השניים, אבל השורה התחתונה היא שברגע שמלחמת הפורמטים הוכרעה החלה פריחה של סרטים באיכות HD מלא (1920×1080).
דיסק בלו ריי מכיל עד 50 ג’יגה בייט, ולא נדיר לראות סרטי בלו ריי שממלאים את הכל.
כמובן – 50GB לסרט זה עדיין לא מאוד פרקטי עבור רוב האנשים, והיום אפשר למצוא ברשתות שיתוף הקבצים גרסאות של סרטי בלו-ריי שקודדו מחדש בקודק H264 ושוקלים ‘רק’ כ8 ג’יגה לסרט בHD מלא.
היום אפשר כבר לקנות כוננים קשיחים בנפח של טרה וחצי ואפילו שני טרה, שזה יותר מפי חמש וחצי מליון מאשר אותו דיסקט 360K שהיה נפוץ כל כך לפני פחות מ20 שנה.
במבט לעתיד, ברור שלא רחוק היום שנראה מדיות איכסון של פטה-בייט (1000 טרה).
היום זה נשמע אסטרונומי, אבל גם מגה בייט,ג’יגה בייט וטרה בייט נשמעו ככה בהתחלה.
השאלה היותר מעניינת היא מה יהיו הישומים שידחפו את הצורך ביותר ויותר מקום בעתיד.
במהלך חיפוש אחרי המשחק הבא שלי בGamespot גיליתי את World of Goo, משחק פאזלים שקיבל את הציון המבטיח 9.
הורדתי אותו מרשת הביטורנט הקרובה לביתי (ISO פצפון של 150 מגה), התקנתי והתאהבתי במשחק.
עבר הרבה זמן מאז שראיתי משחק מקורי באמת.
המשחק הוא בעצם סימולציה פיזיקלית של ג’יפות קטנות בשם Goo, מכל מני סוגים.
המטרה, בדומה למטרה בלמינגס היא להביא כמות מסויימת של ג’יפוני גו למשאבה שמעבירה אל השלב הבא.
כדי להגיע לשם, בונים מהג’יפונים מגדלים, גשרים ומה לא.
המשחק פשוט כיף צרוף.
אחרי ששיחקתי בו רבע שעה החלטתי שהוא שווה קניה.
קפצתי לאתר של החברה המפתחת, 2dboy , גיליתי שהמשחק פותח על ידי שני חבר’ה בלבד, קייל גבלר ורון כרמל (משלנו?), שיושבים בסן פרנסיסקו.
הדבר הבא שראיתי היה שבקרוב הם ישחררו גרסא ללינוקס.
מייד זיהיתי שמדובר באתר שמריץ וורדפרס, בדיקה נוספת חשפה שהם משתמשים בפיירסטטס.
שלחתי להם אימייל עם הצעה להחלפת רשיון פיירסטטס ברשיון למשחק, אבל הבהרתי באימייל שהם יכולים להמשיך להשתמש בפיירסטטס חופשי, ושאם הם לא רוצים להחליף רשיונות אני אקנה את המשחק.
לשמחתי קייל חזר אלי והסכים מיד.
אז עכשיו יש לי עותק חוקי של המשחק, ואני ממליץ בחום לכל מי שמחפש משחק פאזלים חמוד בטירוף לקנות עותק (רק 20$).
אחד המשחקים עם השם הכי פיוטיים שנתקלתי בהם לאחרונה הוא Sins of a solar empire.
המשחק הוא משחק אסטרטגית חלל בזמן אמת, דו מימדי בפועל (כל העצמים נמצאים על אותו מישור) אבל תלת מימדי מבחינת תצוגה.
בדומה למשחקי אסטרטגיית חלל כמו Master of orion, בונים אימפרייה חללית, חוקרים טכנולוגיות, בונים חלליות וכו’.
המשחק הוא בזמן אמת והתצוגה דומה לתצוגה של Homeworld (למרות שHomeworld הוא יותר תלת מימדי).
ובכל זאת הוא שונה מHomeworld מאוד. בHomeworld מה שמניע את העסק הוא הקרב עם האוייב בשלב הנוכחי והשלב הוא ממוקד וקטן יחסית.
בחטאים השלבים יכולים להיות גדולים מאוד, ומה שמניע את המשחק הוא הרצון לכבוש כוכבי לכת ואסטרואידים כמה שיותר מהר.
עוד הבדל מהותי מאוד הוא שHomeworld המשחק הוא בעיקר מונחה קמפיין עלילתי, ובחטאים אין קמפיין. בהתחלה חשבתי שזה חיסרון עצום, אבל אחרי ששיחקתי במשחק ראיתי שהוא מספיק טוב וממכר גם ככה.
המפה מחולקת לשמשות, ולכל שמש כוכבי לכת.
ספינות חלל קופצות מכוכב לכת לכוכב לכת, במסלולים מוגדרים מראש (לכל פלנאטה יש ‘שכנים’).
לכל פלאנטה יש באר כבידה, כדי לקפוץ החוצה צריך לצאת ממנה (אפשר לראות בתמונה את באר הכבידה מסומנת במעגל בהיר)
המעבר בין בין רמות הפירוט מתבצע עם גלגלת העכבר. אפשר לעבור תוך שניה ממצב של זום על ספינה זעירה למצב של תצוגה של מערכת שמש שלמה (ואולי אפילו למצב של כמה מערכות שמש, עדיין לא יצא לי לשחק במפה כל כך גדולה).
במשחקים גדולים צי החלליות שלכם יהיה גדול מאוד, למשל:
החלליות במשחק מתחלקות לכמה מחלקות:
קפיטל:
ספינות ענק, רבות עוצמה. המשחק מאפשר מספק קטן של חלליות כאלו. את הראשונה מקבלים בחינם. כל אחת נוספת עולה המון ודורשת מחקר מיוחד.
יש כמה סוגים, החל מקפיטל בתפקיד תמיכה וכלה במשמיד עולמות. כיף .
קרוייזר:
ספינות גדולות, די חזקות, אבל לא מתקרבות לעוצמה של קפיטל. אפשר להגיע אליהם אחרי די הרבה מחקר.
פריגטה:
ספינות קטנות, רוב הצי שלכם יהיה פריגטות, לפחות בהתחלה.
קרב/מפציץ:
חלליות זעירות שלא ממש מתקיימות בזכות עצמם, אלא נוחתות על נושאת חלליות (כמו גלקטיקה), או בהאנגר שמגן על כוכב לכת.
הגרפיקה של המשחק טובה, ומה שמרשים זה הקלות של מעבר בין המצבים.
ברגע שיוצאים לרמת זום גדולה מספיק, חלליות מתחילות להעלם ובמקומם מופיע סמל בגודל קבוע, ברגע שיוצאים עוד יותר גם הפרטים של הפלאנטות נעלמות.
כדי לחסוך מעבר מתמיד בין רמות הזום, יש בצד שמאל עץ של כל האימפריה, שמאפשר ביצוע המון פעולות מכל מקום בלי לעשות זום לפלנטה או החללית הספציפית.
סך הכל, חטאי אימפריה סולרית הוא אחלה משחק.
קניתי אותו כדי לתמוך בסטארדוק (שפיתחו בעבר את Galactic civilization הזכור לטובה).
כדי לחסוך לי איתחולים לחלונות משחקים שלי, קניתי מנוי שנתי לCedega ב45$ – מחיר של משחק בודד.
Cedega מאפשר לי להריץ את Sins, ועוד הרבה משחקים ישירות על הלינוקס.
התמיכה לא מושלמת, אבל טובה מספיק כדי שהמשחק יהיה מהנה מאוד.
רוב התצלומי מסך פה נלקחו מSins שרץ על לינוקס .
אגב,
בראד וורדל, המנכל של Stardock, כתב פוסט נחמד על זכויות הגיימר.
עוד מאמר מעניין שלו הוא על פירטיות במשחקי מחשב.
בגדול, הוא טוען שפיראטים לא יוצרים הכנסות אבודות כי מראש הם לא קונים משחקים, ושהגנה מפני העתקה אף פעם לא עוצרת את הפיראטים ורק מעצבנת את המשתמשים החוקיים.
אני חייב לציין שאת חטאים הורדתי קודם, וכשראיתי שאני אוהב אותו שילמתי לחברה על עותק דיגיטלי (שנתן לי גם סאונד טראק של המשחק – אחלה מוסיקה).
הסיבה שעשיתי את זה היא כי אני רוצה לתמוך בחברה הזו על המשחקים הטובים שהיא משחררת, ובעיקר על זה שהיא לא נלחמת בגיימרים כמו רוב החברות.
אתמול בערב ראיתי את Iron man, ויש לי מילה אחת:
אכזבה.
סתם, אחלה סרט .
כיף ענק, למרות שהעלילה קצת צפויה – אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם.
אני חייב לציין שלמעט כמה דברים קטנים שהיו דרושים לצורך העלילה (אלקטומגנט שמונע מרסיסים להיכנס ללב? ומה עם ניתוח?) , לא ראיתי בסרט דברים מופרכים בעליל. כתבה בNewscientist בוחנת את הקשר בין הסרט למציאות, ומוצאת שהוא לא רופף מדי.
רוצו בהמוניכם.
ואם באנשי ברזל עסקינן, מסתמן סרט קולנוע שמבוסס על BioShock.
BioShock, למי שלא זוכר הוא אחד המשחקים הטובים ששוחרו בשנה שעברה, שהתברך באנשי ברזל רבים.
הסרט יבויים על ידי גור וברבינסקי (שודדי הקאריבים, The ring), ובינתיים אין תאריך משוער ליציאה.
.
רסיסים (RSS)