בהתחלה היה XT, ובXT שני כונני 5 ורבע אינץ' שקראו דיסקטים גמישים – כמו שנאמר, פלופיס.
ובפלופי 360K בלבד, 180K בכל צד.
באותה תקופה מערכת הפעלה שלמה, דוס (2.0 היא הגרסא הראשונה שאני זוכר) נכנסה בכזה דיסקט, יחד עם אוסף תוכניות שימושיות:
format, diskcopy,chkdsk,edlin,attrib ועוד.
היו גם דיסקטים קטנים של 720K, אבל הם היו פחות נפוצים.
חלק מהמשחקים באותה תקופה הגיעו בלי מערכת הפעלה, ועשו BOOT ישירות לתוך המשחק.
חלק הגיעו עם קבצי המערכת של דוס, בדיוק מספיק כדי להעלות דוס ואז את המשחק.
בימים האלו לא היה נדיר לראות דיסקט 360K שמתהדר בכיתוב "10 משחקים", רובם גרועים במיוחד – אבל פה ושם היו פנינות כמו ציפור קופצת או דיגר.
בהמשך הופעו משחקים שתפסו דיסקט שלם, ולא עבר הרבה זמן והופיעו משחקים שתפסו שני דיסקטים של 360K, למשל הנסיך הפרסי או דאבל דרגון.
באותם ימים התחלתי ללמוד איך משמשים בדוס, ואיך מקלקלים דברים. למשך, הידעתם שאם מוחקים את כל הקבצים המיותרים ממשחק (הכל חוץ מקובץ הEXE) כדי לעשות מקום לעוד משחקים הוא מפסיק לעבוד? 🙂
אני חושב שהמשחקים הראשונים שפרצו את מחסום שני הדיסקים היו קווסטים של סיירה. אם אני זוכר טוב, קינג'ס קווסט 4 כבר הכיל איזה 4 דיסקטים.
עברו כמה שנים, והופיע מחשב חדש: ה286, עם כונני דיסקטים מרשימים – 1.2 מגה ו1.44 מגה.
כמו כמה וכמה דיסקטים של 360K.
מהר מאוד משחקים התחילו לתפוס יותר ויותר מקום, רובין הוד של סיירה למשל, תפס כ7 דיסקטים של 1.2!
דיסקטים היו אחת המדיות הכי לא אמינות בהיסטוריה. והם היו גם יקרים מאוד. 10 דיסקטים של NASHUA שנחשבה חברה איכותית מאוד עלו כ80 שקל, ואני מדבר על 80 שקל בימים שבהם השקל היה שקל.
בנוסף, דיסקטים נטו לצבור סקטורים רעים במשך הזמן, בגלל טביעות אצבעות, אבק וסתם איכות ירודה של המשטח המגנטי שעטף אותם. מכוון שהם היו כל כך יקרים, אנשים נטו לשמור דיסקטים למשך שנים, וברור שזה גרם לכך שחלק גדול מהדיסקטים של אנשים היו דפוקים.
לא שזה הפריע להם להעתיק כמו מטורפים.
אני זוכר שהייתי הולך לחברים עם שקיות מלאות דיסקטים, וחוזר עם דיסקטים קצת יותר כבדים :).
עוד שיטה להעתיק היתה לשלוח דיסקטים בדואר לחבר מקומבן, ולקבל אותם חזרה מלאים כל טוב.
כמובן שהשיטות האלו גם עזרו להפיץ ווירוסים, שרכבו על הדיסקטים מסביב לעולם.
בסביבות 94 הסידירום התחיל לצבור תאוצה, ומשחקים שהופצו על סידים התחילו להופיע.
כל סידי מכיל כ650 מגה, שזו קפיצה משמעותית מאוד מהדיסקטים של 1.2 ו1.44 מגה שהיו נפוצים עד אז.
כמו תמיד, התעשיה מצאה מה לעשות בכל המקום הזה, וחיש מהר ראינו משחקים כמו Under a killing moon שישב על ארבעה דיסקים, ופנטסמגוריה שישב על שבעה דיסקים (!).
המשחקים האלו לא בדיוק עשו שימוש יעיל במקום :היה תוכן כפול בין הדיסקים, וקטעי הווידאו היו מכווצים בטכנולוגיה פרימיטיבית שלא כיווצה בצורה יעילה כמו קודקים מודרניים.
כמובן, לרוב האנשים לא היה צורב דיסקים, ודיסקים ריקים היו יקרים גם ככה. מצד שני, אנשים עדיין רצו לשחק במשחקים החדשים.
אז איך מעתיקים משחק של 650 מגה עם דיסקטים?
עוקפים את הבעיה על ידי הסרה של תוכן שמן ומיותר מהמשחק, בעיקר קטעי הווידאו. תעשית העתקות המשחקים התחילה לשחרר משחקים בפורמט CD-RIP, מה שאומר שאיזה האקר ישב וגילח מהמשחק מה שאפשר כדי להקטין אותו תוך שהוא מנסה לשמור על כמה שיותר משחק בפנים.
מטבע הדברים, המשחק היה פחות מהנה ככה, אבל עדיף משחק חלקי ממשחק שצריך 500 דיסקטים (נגועים בסקטורים דפוקים) כדי להעביר ממקום למקום.
בד בבד עם גדילת המשחקים, גדלו הדיסקים הקשיחים.
ההרדדיסק הראשון שלי היה בנפח 80 מגה, מה שהיה המון באותה תקופה כי לכל מי שהיה הרדיסק היה 40 מגה.
80 מגה נראה כמו אינסוף מקום כשמשחקים תופסים שניים שלושה דיסקטים של 360K, אבל הרבה פחות כשהתחילו משחקים שתופסים כמה מגה בייט כל אחד.
הדיסק הבא שלי היה 320 מגה, ואז 540, ואז 800, ואז 1.3 ג'יגה.
כל פעם נראה היה כאילו בעית המקום נפתרה.
רק נראה.
כשחלונות 95 הגיעה, כל המשחקים נכתבו עבור דוס ונראה היה כאילו אין הגיון בלהריץ משחק תחת חלונות, שזוללת משאבים.
עם הזמן יותר ויותר משחקים נכתבו לחלונות, ופחות ופחות עבור דוס והיום חלונות היא מערכת ההפעלה עם הכי הרבה משחקים.
חלונות 95 עצמה הגיעה על 13 דיסקטים של 1.2 בלבד, או על סידירום.
בסביבות 95 פורמט חדש בשם MP3 התחיל לצבור תאוצה, כל קובץ מוסיקה שלו תפס כ3-4 מגה במקום כמה עשרות קילובייטים לקובץ מסוג MOD או S3M. ההבדל הוא שMP3 נשמע כמעט בדיוק כמו המקור (טוב, בהשוואה לסטנדרטים של פעם – איכות הקידוד המקובלת היתה די נמוכה כדי לחסוך מקום).
את קובץ הMP3 הראשון שלי ניגנתי על 486DX100 (של AMD), והוא בקושי סחב אותו – כן, פעם ניגון MP3 היתה משימה שלא כל מחשב עמד בה.
הפריחה הגוברת של קבצי הMP3 יצרה צורך גדל והולך בעוד ועוד מקום, כאשר אלבום תפס בMP3 כ50-60 מגה.
כמה שנים עברו, צורבי סידירום הפכו לדבר שבשגרה, וסרטים שלמים התחילו להופיע ברשתות שיתוף הקבצים (בזמנו אי-דונקי, IRC וניוז-גרופס), סרט בפורמט ASF (קודק של מייקרוסופט באיכות מזעזעת) שקל כ300-350 מגה, וכשהופיע הקודק DivX כמעט כולם עברו אליו. סרט בDivX שוקל כ600-700 מגה, אבל האיכות בהשוואה לASF היא אסטרונומית.
עם הזמן גם מהירות העברת הקבצים גדלה, החל מימי המודמים שהעבירו קילובייטים ספורים בשניה וכלה בADSL/כבלים של ימינו שמעבירים מאות קילובייטים בשניה (ובקרוב מגה-בייטים בשניה), כמובן שכשאנשים מורידים יותר הם צריכים יותר מקום.
במשך תקופה של כמה שנים חל שיפור הדרגתי באיכות הסרטים, עד שסרט ממוצע שקל שני דיסקים (1.3 ג'יגבייט) ובשלב מסויים התחילו להופיע DVD-RIPs של סרטים/סדרות באיכות DVD במשקל של כארבעה ג'יגה לRIP.
לפני כחצי שנה פורמט בלו-ריי של סוני ניצח את הפורמט המתחרה HD-DVD של טושיבה, אני לא אכנס להבדלים הטכניים בין השניים, אבל השורה התחתונה היא שברגע שמלחמת הפורמטים הוכרעה החלה פריחה של סרטים באיכות HD מלא (1920×1080).
דיסק בלו ריי מכיל עד 50 ג'יגה בייט, ולא נדיר לראות סרטי בלו ריי שממלאים את הכל.
כמובן – 50GB לסרט זה עדיין לא מאוד פרקטי עבור רוב האנשים, והיום אפשר למצוא ברשתות שיתוף הקבצים גרסאות של סרטי בלו-ריי שקודדו מחדש בקודק H264 ושוקלים 'רק' כ8 ג'יגה לסרט בHD מלא.
היום אפשר כבר לקנות כוננים קשיחים בנפח של טרה וחצי ואפילו שני טרה, שזה יותר מפי חמש וחצי מליון מאשר אותו דיסקט 360K שהיה נפוץ כל כך לפני פחות מ20 שנה.
במבט לעתיד, ברור שלא רחוק היום שנראה מדיות איכסון של פטה-בייט (1000 טרה).
היום זה נשמע אסטרונומי, אבל גם מגה בייט,ג'יגה בייט וטרה בייט נשמעו ככה בהתחלה.
השאלה היותר מעניינת היא מה יהיו הישומים שידחפו את הצורך ביותר ויותר מקום בעתיד.
