גוגל יוצאים עם OpenSocial, API חדש שבא לחבר בין רשתות חברתיות שהיו סגורות בעבר לאפשר כתיבת ישומים חברתיים שירוצו על מגוון רשתות חברתיות.
השאלה היא למה בכלל צריך רשתות חברתיות?
כבר היום האינטרנט הוא מעין רשת חברתית, הבעיה המרכזית היא המגוון בצורת השמירה והגישה אל המידע שטמון בו.
ליותר ויותר אנשים יש היום אתר אישי, והמגמה הזו מתגברת מהר מאוד.
לא טבעי מאוד שאתר האישי יכיל גם מידע על מי החברים שלי, יאפשר להשאיר לי הודעות, וכו'?
לכאורה, כבר היום כל הדברים האלו אפשרים, למשל:
* אני מריץ שרת דואר שמאפשר לשלוח לי דוא"ל
* אני מריץ שרת Jabber שמאפשר לצ'וטט איתי
* הגרגרן שלי מספר את מי אני קורא.
העניין הוא שמדובר בשרותים שונים, ואין סטנדרט אחיד שיאפשר למישהו שמכיר רק את האתר שלי לשלוח לי הודעה, או לצ'וטט איתי, או לבדוק מה אני קורא או האם יש לי חברה. (כמובן בהנחה שאני מעוניין לחשוף את המידע).
רשתות חברתיות באות לתת מעין סטנדרט כזה, כל רשת בתוך עצמה:
כשאני נמצא ברשת מסויימת, קל לי לחפש אנשים ברשת, קל לי לשלוח הודעות לאנשים או לצ'וטט איתם, קל לי לראות את פרטי הפרופיל שלהם וכו', אבל ברגע שאני עובר לרשת אחרת הכל משתנה.
הממשק של הרשת החברתית מכתיב לי את צורת העבודה, ובנוסף אנשים מופיעים בכמה רשתות עם פרטים ברמת עדכון שונה ואני צריך לזכור שFooBar ברשת אחת הוא בעצם JohnDoh מרשת שניה.
הנסיון של גוגל לפתור את הבעיה הוא להפוך את צורת הגישה למידע שנשמר ברשתות החברתיות לסטנדרטית, ובכך לאפשר לכל אחד לכתוב ישומים שרצים מעל המידע שנשמר ברשתות החברתיות האלו, אבל הוא בא לפתור בעיה אחרת: איך נכתוב ישומים שירוצו על יותר מרשת חברתית אחת.
מה שאני מציע לעומת זאת זה לפזר את המידע עצמו מחדש: במקום שכולו ישב בשרתי פייסבוק, או בשרתי לינקדאין, הוא ישב במאות אלפי שרתים, ששייכים למאות אלפי אנשים שונים.
אם ניקח דוגמא טריויאלית: אין ספק לאף אחד שנפח ההודעות שעוברות בכל יום בדואר אלקטרוני רגיל הוא משמעותי הרבה הרבה יותר מנפח ההודעות שעובר בכל הרשתות החברתיות יחד. הסיבה לכך היא שמדובר בפרוטוקול וותיק ומקובל, ושעובד למעשה בשיטת P2P, בלי ליצור צוואר בקבוק בצורת אתר אחד שמחזיק את כל הדואר בעולם או שמאפשר לחפש את האימייל של אנשים לפי השם שלהם. במילים אחרות: סך נפח השמוש באימייל לא מוגבל על ידי העומס המקסימלי ששרת מסויים מסוגל לשאת, ובנוסף השימוש באימייל הוא חופשי לגמרי במובן שלא צריך להרשם במקום מרכזי כדי לשלוח ולקבל אימייל. (ולפני שאתם אומרים שצריך לפתוח חשבון אימיל בשרת: זה נכון, אבל אתם יכולים להריץ את השרת בעצמכם, אתם לא צריכים טובות מאף אחד).
נניח שהמידע שהיום אני חושף על עצמי ברשתות חברתיות היה מרוכז רק באתר שלי, בצורה סטנדרטית שתאפשר לתוכנות לתשאל את השרת שלי לגבי:
* כבר לא צריך לתחזק 30 פרופילים שונים ברשתות חברתיות שונות, הכל יהיה במקום
* פתאום ברור איפה נמצא המידע עלי: בשרת שלי (שמייצג אותי ברשת)
* פתאום יש לי שליטה על המידע שלי, אם אני מחליט להפסיק לפרסם משהו, אני לא תלוי בחסדים של ספק מסויים כדי למחוק את המידע.
אפשר לראות ניצנים של הגישה הזו בפרוטוקול XFN, בפרוטוקול XMPP (של Jabber) וכמובן בפרוטוקול OpenID אבל למעשה הגישה הזו היא המשך טבעי של הגישה שהביאה את האינטרנט למה שהוא היום.
ההבדל המרכזי הוא שהשרותים הוותיקים הם לא פרסונליים, ולא ממוקדים בבן אדם.
בנוסף, אין דרך סטנדרטית לתחקר שרת מה השרותים שהוא מציע, והאם הוא מייצג אדם מסויים.
כדי ליצור רשת חברתית, צריך מספר רכיבים:
* לכל חבר ברשת צריכה להיות זהות (לפחות אחת).
* היחס בין חברים ברשת צריך להיות גלוי (באינטרנט היום היחס הזה נגזר מלינקים, אבל זה לא מספיק).
* צריכה להיות דרך ליצור קשר עם חברים ברשת ולחקור את המידע שהם מעוניינים לחשוף על עצמם.
לזהות יש שתי רמות:
1. איך אני מוצא חבר מסויים.
2. איך אני מוודא ומאמת מסרים מהחבר (מניעת התחזות)
אם נגדיר, שכמו באימייל וכמו בJabber, החבר מאופיין על ידי משהו בצורת אימייל (user@domain), אז קל למצוא את החבר.
אם נגדיר גם שבמערכת שלנו לכל חבר חדש אוטומטית זהות דיגיטלית (מפתח פרטי וציבורי), אז קל לאמת ולוודא מסרים.
יחס בין חברים ברשת:
רשימת חברים גלויה יכולה להפוך את הרשת לגן עדן לספאמרים.
אם מניחים שזו בעיה שיכולה להפתר, אז רשימת חברים גלויה תהפוך את הרשת לשימושית מאוד.
זה על קצה המזלג.
פרוטוקולים פתוחים שמאפשרים את זה (ועוד) יכולים להוציא את כל האוויר מכל הרשתות החברתיות, כי כל אחד יוכל להריץ שרת שמפעיל מיני רשת חברתית בשביל עצמו ומי שרוצה, וכל הרשתות האלו יתפקדו כרשת חברתית אחת.
הפרוטוקולים הפתוחים יאפשרו התממשקות מכל מני תוכנות למערכת הזו, לא רק מאתר לאתר.